ע"א 413/66

תקציר

בהסכם פשרה משנת 1948 בין בני זוג נשואים, הוסכם כי האישה תשתמש אך ורק בחדר אחד בדירת שלושת החדרים שלהם, הבעל ישתמש אך ורק בחדר אחר, והם ישתמשו במשותף בחדר השלישי, במטבח ובחדרי השירות עד שיתגרשו. בשנת 1950 עזב הבעל את הדירה ומאז לא שב אליה, ובמקום זאת התגורר עם נשים אחרות במקומות שונים. 13 שנים לאחר מכן, בשנת 1963, הגיש הבעל תביעה נגד אשתו בדרישה להחזיר את החזקה בחלקו בדירה. בית משפט השלום הורה לאישה להשיב את חלקו של הבעל, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו. הבעל ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב קולות, וקבע כי התנהלותו של הבעל מהווה ויתור על זכות החזקה שלו. שופטי הרוב קבעו כי הבעל זנח את זכותו בכך שעזב את הדירה בשנת 1950 ולא שב אליה מאז, ואף חיזקו ויתור זה בהליכים משפטיים אחרים בהם קבע כי הדירה כולה עומדת לרשות אשתו. הדבר גרם לכך שמזונות האישה נקבעו בשיעור נמוך יותר, ולכן מנע מהבעל לתבוע כעת את זכותו על פי ההסכם משנת 1948. יתר על כן, הנסיבות השתנו; הבעל חי עם אישה אחרת והגירושין לא יצאו לפועל. דעת המיעוט קבעה כי זכות החזקה של הבעל מבוססת על דין ולכן לא ניתן לבטלה, בעילה של שיהוי, וכי המשיבה לא נתנה כל תמורה לוויתור המערערת, ואף לא הוכיחה שינוי לרעה בעמדתה.