עמ"נ 262/05

תקציר

התיק נסוב סביב תביעת המערערים לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בטענה כי תכנית תקפה פגעה במקרקעין שלהם. התכנית הנדונה נועדה להקים גשר, לשנות את זרימת התנועה באזור ולהפחית לכאורה את דמי השכירות הנגבים מנכסי התעשייה של המערערים. הן הוועדה המקומית והן ועדת הערר המחוזית דחו את טענות המערערים, והובילו לערעורם. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם התכנית גרמה נזק למקרקעין של המערערים וזיכתה אותם בפיצויים. בית המשפט דן בהרחבה בעקרונות הפגיעה במקרקעין ובדרישות הפיצוי לפי סעיף 197. הודגש כי הפגיעה במקרקעין יכולה להיות ישירה או עקיפה, כאשר הכוונה היא לקרקעות סמוכות שאינן מושפעות ישירות מהתכנית. המבחן האובייקטיבי לנזק קבע את מדידתו לפי שווי הנכס, לפני ואחרי אימוץ התכנית. בית המשפט, בהסכמת הוועדות הנמוכות, קבע כי שינוי הסדרי התנועה בתכנית אינו מהווה פגיעה במאפיינים המיוחדים של מקרקעי המערערים. נטען כי אופיו התעשייתי של הנכס אינו מחייב כביש גישה ספציפי או נפח תנועה ספציפי וכי התנועה המופחתת יכולה להיטיב עם סוגים מסוימים של עסקים. זאת ועוד, חוות הדעת של השמאי שהציגו המערערים התמקדה בפגיעה הכלכלית בעסקים ולא בקרקע עצמה. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי לא נגרם נזק לקרקע, דחה את הערר ואישר את החלטות הוועדות. המערערים חויבו לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין.