ע"פ 10317/08

תקציר

עד בתיק פלילי סירב להשיב לשאלה בנוגע לזהותו של אלמוני שהשפיע על החלטתו להפוך לעד מדינה, בנימוק של דאגה לשלומו של האלמוני וחשש מהשלכות. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הורה על מאסרו בגין ביזיון בית המשפט עד 21 בדצמבר, במטרה לחייבו להעיד. העד ערער על החלטה זו, בטענה כי סירובו היה מוצדק, והמאסר אינו יעיל ומופרז. ערכאת הערעור הסכימה כי העד הציג נימוק סביר לסירובו, ובעוד שלבית המשפט המחוזי היה שיקול דעת להורות על מאסר, היה עליו לשקול דרכי בירור אחרות ואת מידתיות העונש. ערכאת הערעור סברה כי המאסר לא צפוי לשנות את עמדת העד והורתה על שחרורו המיידי, תוך שהיא מאפשרת לסנגורים להבהיר את טענתם בדבר ביצוע צו בית המשפט המחוזי. פסק הדין הדגיש את חשיבות כיבוד חירות הפרט ואת הצורך בגישה מאוזנת בפרשנות חוקים המאפשרים שלילת חירות. מקרה זה מדגיש את האיזון העדין בין הבטחת משפט הוגן לבין הגנה על זכויות עדים תוך כיבוד חירויות יסוד.