ב"ל 622-07-18

תקציר

המקרה סובב סביב נהג אוטובוס שטען כי הפציעה בגבו נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו, ובפרט מנסיעתו התכופה בכבישים עירוניים עם פסי האטה. המוסד לביטוח לאומי חלק על טענה זו. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם עבודתו של התובע גרמה או החמירה את פגיעת גבו. בית המשפט מינה שני מומחים אורתופדיים למתן חוות דעת על הקשר הסיבתי הרפואי בין פציעתו של התובע לבין עבודתו. שני המומחים אבחנו את התובעת כסובלת ממחלה ניוונית של הדיסקים בין חוליות עמוד השדרה המותני, המושפעת מגורמים גנטיים. המומחה הראשון, ד"ר דוד אנג'ל, מצא כי תנאי העבודה של התובע תרמו למחלתו אך במידה של פחות מ-20%. ד"ר אנג'ל לא סבר כי עבודתו של התובע כרוכה ברטט מספיק כדי לגרום לפציעתו. בתוך כך, המומחה השני, ד"ר אסא לב-אל, סבר כי תנאי עבודתו של התובע אכן גרמו ליותר מ-20% מפגיעתו. ד"ר לב-אל טען כי עבודתו של התובע, שכללה נסיעות תכופות על פסי האטה, תרמה להתפתחות מחלתו לצד הגורם הגנטי. בית המשפט קיבל את חוות דעתו של ד"ר לב-אל, שכן היא נדרשת לטובת חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח. לפיכך, התביעה התקבלה, והנתבע חויב לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. השופטת, אריאלה גילצר-כץ, הדגישה כי בית המשפט מסתמך במידה רבה על מומחיותם של המומחים שמונו על ידי בית המשפט, בעיקר בשל אובייקטיביותם, ובהיעדר נסיבות חריגות, חוות דעתם מתקבלות בדרך כלל. במקרה זה, חוות דעתו של ד"ר לב-אל נמצאה סבירה ונטולת פגמים נראים לעין, ומשכך התקבלה התביעה.