ע"פ 4427/95

תקציר

במקרה זה, המערער, שהואשם במעשה מגונה, אונס ומעשה סדום, הופסק בשל מחלת נפש, לאחר הערכה פסיכיאטרית. למרות זאת, התבקשה הערכה לפי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי על ידי המערער והוריו לבירור אשמתו. השופט קמא הגיע למסקנה, לאחר חקירה מעמיקה, כי המערער ביצע את המעשים בשני האישומים הראשונים אך לא בשלישי. בערעורו של המערער על ממצאים אלה שקל בית המשפט העליון את משקל הודאתו, בהתחשב במחלת נפשו, ואת הליכי הזיהוי. בית המשפט קבע כי מחלת הנפש של המערער אינה משפיעה על קבילות הודאותיו, אם כי יש בה כדי להשפיע על משקלן. בית המשפט מצא את ההודאות אמינות ומפורטות, תואמות את חוות הדעת הרפואיות ואת עדויות הקורבן, ובכך דחה את טענת ההגנה בדבר כפייה או מניפולציה משטרתית במהלך החקירה. בנוסף, הגם שהיו פגמים במסדרי הזיהוי, כגון היעדר נוכחות עורך דין והבדלים בין המשתתפים, אלה לא גרעו באופן משמעותי מהראיות נגד המערער. בית המשפט ציין גם כי היעדר זיהוי אינו מרמז בהכרח על חפות מפשע אם ראיות אחרות משכנעות. בסופו של דבר, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט קמא, והגיע למסקנה כי הכרעת הדין נתמכה כראוי בשילוב של הודאות, עדויות קורבן, זיהויי עדים וראיות נסיבתיות, ומשכך נדחה הערעור.