בש"פ 8509/17

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק בנאשם המקווה להשתלב בתוכנית גמילה מבעיות סמים והתנהגות אלימה לפני סיום משפטו הפלילי. השופט קובע כי בקשה זו אינה עומדת בקריטריונים של שלושת התנאים המצטברים הנדרשים כדי לגבור על הנוהג המקובל של בחינת אפשרויות שיקום בשלב גזר הדין, שהוא דרך הפעולה המועדפת. תנאים אלה כוללים התחלת טיפול לפני מעצר, פוטנציאל גבוה לטיפול מוצלח והתאמת החלופה השיקומית כמענה לסכנה הנשקפת מהנאשם. השופט מדגיש את הסתירה המובנית בין ניסיונו של הנאשם להחזיק בו זמנית בעמדה של זקוק לטיפול לבין שלילת האישומים הפליליים נגדו. הם מדגישים את המשקל שניתן להמלצות שירות המבחן בעניינים אלה ומכירים בהמלצות החיוביות שקיבל המערער באשר להתאמתו לטיפול. עם זאת, השופט מצביע על ההסתייגות שהביע שירות המבחן מהשמתו של המערער בקהילה הטיפולית מלכישוע, ומציין כי היא אינה מהווה חלופת מעצר בשל האפשרות לצאת מהמתקן ויתרת הסכנה הנשקפת מהמערער. בסופו של דבר, השופט מחליט כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר לדחות את בקשת המערער לשחרור ללא תנאי לקהילה הטיפולית מלכישוע היא סבירה, בהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים ובסכנה הקיימת. השופט מגיע למסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטה זו ודוחה את הערעור, תוך שהוא מציין גם כי אין כל ראיה להבטחות שניתנו למערער בדבר שיפור בהתנהגות המובילה להעברה לקהילה טיפולית. פסק דין זה מחזק את חשיבותה של הערכה מעמיקה לפני אישור השיקום כאמצעי לפני גזר הדין ומדגיש את תפקידו של שלב גזר הדין לשיקולים אלה.