ת"א 5616-07-19

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה, שעסק במסחר במט"ח, נסובה המחלוקת המרכזית סביב תביעות ותביעות שכנגד בין דופארק (התובעת) לבין פרלמן ונתבעים נוספים, בנוגע להשקעות שביצעו הנתבעים באמצעות דופארק. נושא הליבה היה תוקפם של הסכמים מרובים, במיוחד ההסכם משנת 2015 שבו התחייבה דופארק להחזיר 1,670,000 דולר. ההסכם המקורי מ-2011 קבע כי דופארק תסחור בהשקעותיה של הנתבעת במט"ח עם הבטחות לסיכון מינימלי, אך הפסדים כספיים נגרמו כאשר חברת הפורקס Worldspreads קרסה. בהסכמים מאוחרים יותר, ובראשם ההסכם מ-2012, ביקש פרלמן השבת חובות, מה שהוביל לבוררות על חלק מהסכום הנתבע, שעליו ערערה דיפארק, בטענה לכפייה. למרות טענותיו של דיפארק כי אולץ להיכנס לתנאים והסכמים שליליים תחת לחץ, במיוחד בהסתמך על איומים לכאורה מצד פרלמן, בית המשפט לא מצא ראיות משכנעות לכפייה כזו. בית המשפט קבע כי החלטותיו של דיפארק, שהתקבלו לכאורה כדי לשמר משקיעים במיוחד לאחר קריסתה של חברת מסחר אחרת, הונעו על ידי האינטרסים הכלכליים שלו ולא על ידי לחץ מופרז. כתוצאה מכך, בית המשפט אישר את ההסכם משנת 2015 כתקף, והגיע למסקנה כי דופארק חתמה מרצון על ההסכמים כחלק מבחירות עסקיות אסטרטגיות ולא תחת לחץ. טענותיה של דופארק לביטול ההסכמים נדחו, ואילו תביעתם הנגדית של הנתבעים לאכיפת ההסכם מ-2015 צלחה חלקית, כאשר דופארק חויבה לשלם 1,273,894 דולר, המשקפים ניכויים בגין תשלומים קודמים. בית המשפט דחה תביעות נוספות של הנתבעים לרווחים על פי ההסכם הראשוני, שכן הסדר הפשרה משנת 2015 החליף הסדרים קודמים. בנוסף, בנוגע להסכם ארליך, בית המשפט פסק לטובת תוקפו, דחה את טענות הכפייה של דיפארק, והורה לדופארק לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. פסק הדין הדגיש את היעדר הראיות המהימנות של דיפארק לביסוס טענות בדבר מצוקה חמורה או כפייה המשפיעות על קבלת החלטותיו. ככלל, פסק הדין הדגיש את משמעותן של התחייבויות חוזיות ברורות ואת נטל ההוכחה בערעור על תוקפו של הסכם במסגרת סכסוכים מסחריים.