ע"א 801/89

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט שלערעור בבקשה לסילוק על הסף שהגישו המערערים בנוגע לאירוע של סוס לא מסורס שגרם לכאורה נזק. המערערים ניסו להציג ראיות חדשות בערעור, אך בית המשפט מצא כי ניתן היה להציג את הראיות מוקדם יותר בשקידה ראויה. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם עמדו המערערים בתנאי סעיף 40 לפקודת הנזיקין, המחייב הוכחת רשלנות ביחס לבעל חיים הידוע כנוטה להתנהגות מסוכנת. בית המשפט אישר כי אופיו הבלתי מסורס והפראי של הסוס, במיוחד בנוכחות סוסות, היה ידוע היטב למערערים, וביסס בסיס לחבות. בית המשפט מצא כי המערערים לא הוכיחו כי נקטו אמצעי זהירות נאותים כדי למנוע את בריחת הסוס ואת נזקו לאחר מכן. זאת ועוד, טענות המערערים בדבר התערבות צד ג' לא היו מבוססות. בתביעה שכנגד טען המשיב לקביעה גבוהה יותר של פיצויים בגין הנכות הנטענת. עם זאת, בית המשפט הפחית את הפיצוי מ-50 אלף שקל ל-40 אלף שקל, בנימוק של היעדר ראיות מעודכנות לגבי דרגת הנכות. באשר לשכר טרחת עורך דין, הוגדל סכום הפסיקה המקורי ל-6,000 ש"ח בהתאם לשיעורי המינימום הקבועים בחוק, המשקפים את מספר הישיבות שנערכו. בסופו של דבר, בית המשפט הטיל על המערערים אחריות לרשלנות ופסק כנגד טענותיהם לרשלנות תורמת מצד המשיב ואביו, תוך שהוא מדגיש את מעשיהם שנועדו להפחית את הסיכון הנשקף מסוסו של המערער. כל צד חויב לשאת בהוצאות הערעור שלו. על פסק הדין הסכימו הנשיא שמגר והשופט גולדברג, והשופט מלץ נתן את ההחלטה.