ת"פ 28746-01-11

תקציר

השופט קבע כי התביעה סיפקה די ראיות כדי להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם אשם באישומים נגדו. עדויותיהם של המתלוננים, פארס עטילה ושאדי אלקרא, זיהו שתיהן את הנאשם כמבצע הפיגוע, וגרסותיהם היו אמינות, קוהרנטיות ותואמות זו את זו. יתר על כן, תיאורי האירוע, לרבות אמירותיו הפוגעניות של הנאשם, נתמכו בראיות אחרות כגון דוחות משטרה ותצלומים. השופט הדגיש כי עדויות המתלוננות לא סותרות ראיות משמעותיות שהציגה ההגנה. השופט בחן את תוכן דבריו של הנאשם ומצא כי הם מהווים "איומים" ו"עלבונות" כמשמעותם בחוק. הדברים, שהיו טעונים מבחינה אתנית ומשפילים, כוונו כלפי המתלוננים בשל מוצאם הדרוזי ונועדו להשפילם. אופי העלבונות וההקשר שבו נאמרו – לרבות איומים פיזיים כגון יריקות ומחוות המעידות על שחיטה – פגעו באופן משמעותי ביכולתם של המתלוננים לבצע את תפקידם כקציני צה"ל. השופט ציין כי התנהגות כזו כלפי עובדי ציבור אינה מקובלת ולא ניתן להצדיקה, במיוחד בהתחשב ברגישות האינטראקציות של הנאשם עם הצבא וכוחות הביטחון. באשר לגרסתו של הנאשם לאירועים, ציין השופט את זכות השתיקה שלו בחקירתו במשטרה ואת סירובו להשתתף במצעד הזדהות. הסברו של הנאשם לאירוע לא היה משכנע, וטענותיו לחפותו היו עמומות ולא מאוששות. הימנעותו מזימון עדים רלוונטיים שעשויים היו לתמוך בהגנתו החלישה עוד יותר את טענתו. כתוצאה מכך, השופט הגיע למסקנה כי הנאשם לא העלה ספק סביר לגבי ראיות התביעה, ולכן הוא נמצא אשם בהעלבת עובדי ציבור ובאיומים עליהם. השופט הדגיש כי נסיבות האירוע, על אף היותן רגשיות, אינן שוללות את אשמתו של הנאשם אלא מהוות גורמים מחמירים שיש לשקול בעת מתן גזר הדין.