ת"א 61957-12-19

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהגיש זכיין נגד שני נתבעים: חברת האופנה שהעניקה לה את הזיכיון והחברה שהשכירה לה את החנויות בקניון שבו הפעיל הזכיין את חנויות האופנה. הטענה נבעה מכך שהנתבעים לא הקימו חנות אחודה, כאמור בנספח להסכם השכירות בין שני הנתבעים. לטענת הזכיינית, יש לאכוף את קיומו של נספח זה, ועל הנתבעים לפצות אותה בגין הנזקים שנגרמו עקב אי הקמת החנות המאוחדת. לחילופין, טענה הזכיינית כי יש לראות בנספח חוזה לטובת צד שלישי, כלומר היא, ולכן התחייבות הנתבעים בנספח צריכה לחייב אותה. עוד טענה הזכיינית כי סירובה של חברת האופנה לאשר את הקמת החנות המאוחדת מהווה אפליה נגדה לעומת זכיינים אחרים. בית המשפט דחה את טענת הזכיינית וקבע כי היא אינה צד ישיר לנספח ואינה צד שלישי הרשאי לדרוש את אכיפתו. מהראיות עולה כי הנספח היה בין שני הנתבעים בלבד ולא הוזכר בו הזכיין. עוד קבע בית המשפט כי חברת האופנה לא הפלתה את הזכיין ביחס לזכיינים אחרים. הסכם הזיכיון העניק לחברת האופנה את שיקול הדעת הבלעדי לשנות, להגדיל או להקטין את החנות. מנכ"ל החברה העיד באופן מהימן על שיקוליה העסקיים של החברה ועל עניינה להרחיב את חנויותיה. גם תביעת הנזיקין של הזכיינית לא צלחה, שכן היא לא הצליחה להביא ראיות משכנעות לנזקיה המשוערים, והחריגה בשטח החנות לא הייתה משמעותית דיה כדי לוותר עליה מכוח חובת תום הלב. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה והורה לזכיין לשלם לכל נתבע 64,612 שקל שכר טרחת עורך דין ו-10,000 שקל הוצאות משפט.