ת"א 22568-05-11

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב מחלוקת הנוגעת לעלויות הריסת מבנה בלתי חוקי. התובע, גוף ממשלתי, תבע פיצוי מהנתבע, בונה המבנה הבלתי חוקי, בגין ההוצאות שנגרמו בעת ביצוע צו ההריסה. הנאשם טען כי ההריסה הייתה בלתי חוקית, ולכן אין להטיל עליו את האחריות להוצאות. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הנאשם וקבע כי ההריסה בוצעה כדין בתוך חלון הזמן של 30 יום מיום החלטת בית המשפט. השופט התייחס בהרחבה לחוקיות צו ההריסה ולביצועו, והסביר כי הצו נותר בתוקף לאורך כל ההליך המשפטי. לדברי השופט, כוונת המחוקק מאחורי החוקים הרלוונטיים הייתה להסמיך את הרשויות המנהליות להיאבק ביעילות בבנייה הבלתי חוקית. משכך, קבע בית המשפט כי על הנתבע מוטלת החובה לפצות את התובע בגין ההוצאות שנבעו מההריסה. המחלוקת העיקרית נגעה להיקף הנזקים שחבה הנתבעת לתובע. בית המשפט בחן את עלויות הריסת המבנה, שכללו את שכר טרחתו של קבלן הריסה ואת הוצאות אבטחת פעולת ההריסה. השופטת קיבלה את טענות התובע בדבר רשלנות הנתבעת, הפרת חובות חקוקות ועשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, השופט הפעיל שיקול דעת בקביעת הסכומים הספציפיים שעל הנתבע לפצות את התובע בגנם. עבור שכר טרחת קבלן ההריסה פסק בית המשפט את מלוא הסכום בסך 127,600 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 19.8.2010. באשר להוצאות הביטחון, שקל בית המשפט את הנסיבות החריגות ואת ציפיותיו הסבירות של הנאשם. בית המשפט החליט כי על הנתבעת לשלם אומדן גלובלי של 25,000 ₪ עבור הוצאות אבטחה והוצאות נלוות אחרות, לרבות שימוש עודף ברכב. סכום זה חויב לשאת גם הפרשי ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד לביצוע התשלום המלא. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובע סך של 17,500 ₪, כולל מע"מ, בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. השופטת סיימה את דבריה בקביעת מועד אחרון של 30 יום לקיום פסק הדין והורתה למזכירות להעביר את פסק הדין לשני הצדדים.