דב"ע נג/42 - 0

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנות סעיפים 143(ב)(1) ו-143(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי, הנוגעים למקרים בהם יחיד זכאי לקצבאות או הטבות שונות מהמוסד לביטוח לאומי. על בית הדין מוטלת המשימה לקבוע האם יש לאפשר למערער, שנפגע בתאונת עבודה וקיבל קצבת נכות כללית, לעבור לקצבת נכות מעבודתו לאחר שזכאותו לראשון פסקה עקב שינוי בסטטוס הנכות שלו. בית הדין לעבודה פסק תחילה לטובת המשיב, וקבע כי מאחר שזכותו לפנסיה אחת פסקה, הוא יכול כעת לקבל את השנייה. המוסד לביטוח לאומי ערער על החלטה זו, וטען כי יש להחיל את הוראות 143(ב)(2), ומאחר ששתי הקצבאות נבעו מאירוע אחד, אין לאפשר למשיב לעבור. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית הדין לעבודה, והסכים כי העניין נופל בגדרו של סעיף 143(ב)(1) לעניין ממד הזמן. בית המשפט פירש את החוק ככזה שנועד למנוע מאדם לקבל מספר קצבאות בו זמנית וסבר כי המחוקק לא התכוון שאדם יוותר על פנסיה לה הוא זכאי רק משום שבחר באפשרות אחרת קודם לכן. בית המשפט הדגיש את רוח הביטחון הסוציאלי המונחת ביסוד חוק הביטוח הלאומי וחתר לתוצאה שלא תעניש את המשיב באופן בלתי הוגן. בנוסף, ציין בית המשפט כי יש לכבד את בחירתו של המשיב, אך רק כל עוד לא עלתה ערכה של הפנסיה הראשונית. לבסוף, נדחה גם הערעור הנגדי בעניין ההוצאות שנפסקו למשיב, כאשר בית המשפט קבע כי המוסד ישלם 800 ש"ח נוספים בתוספת מע"מ שכר טרחת עורך דין.