ת"א 16522-05-22

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם פשרה שנחתם בין הנתבעים לבין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), בנוגע לתביעת בעלות במקרקעין בנגב. במסגרת ההסכם היו אמורים הנתבעים לקבל שטח קרקע מוגדר המכונה חלקה 2. התובע, שרכש בשנת 2004 שני דונם ממקרקעין אלה מנתבעים 2 ו-3, ביקש לרשום את זכויות הבעלות שלו אך נדחה על ידי רמ"י. התובע הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת ההסכמים ולרישום זכויותיו. עם זאת, הנתבעים טענו כי לבית המשפט אין סמכות עניינית בעניין, שכן העסקאות בהן היו מעורבים התובע והנתבעים 2 ו-3 לא הושלמו עם הרישום, מה שהופך את זכותו של התובע לזכות מחייבת. יתר על כן, שני הדונמים המדוברים לא עברו הליכי פרצלציה, ולכן לא ניתן לרשום אותם כחלקה נפרדת. הנתבעים טענו כי לבית משפט השלום סמכות לדון בתיק בשל שווי העסקה שבסמכותו. התובע טען לסמכותו של בית המשפט המחוזי, וטען כי התביעה מבקשת סעד של הוכחת בעלות. בית המשפט הסכים עם הנתבעים, והגיע למסקנה כי בית המשפט המחוזי אכן נעדר סמכות עניינית. מאחר שהמקרקעין הנדונים אינם רשומים על שם הנתבעים 2 ו-3, כל התחייבות שיש להם כלפי צדדים שלישיים, לרבות התובעת, הינה חוזית ולא קניינית. מאחר שהסעד המבוקש אינו יכול לשנות את הרישום, הוא מצוי בסמכותו של בית משפט השלום. כך, יועבר התיק לבית משפט השלום, והתובע חויב לשלם לכל נתבע את הוצאותיו בסך 1,000 ₪.