ע"א 8090/16

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לשאלה האם המנוח, שנפגע מרכבת בעת שדחף רכב שטח מושאל (טרקטורון) שנתקע על פסי הרכבת, היה הולך רגל או משתמש ברכב מנועי בעת התאונה. אם כן, משמעות הדבר היא כי תביעת הפיצויים של היורשים צריכה להיות מופנית כלפי חברת הביטוח שביטחה את הטרקטורון, ולא כלפי חברת רכבת ישראל (מפעיל הרכבת). התרחיש האחרון הוא אכן מה שהתרחש בבית המשפט המחוזי, שאת פסק דינו מבקש ערעור זה לבטל. פסק הדין פותח בקביעה כי המנוח אכן זכאי להיות נפגע "תאונת דרכים" וכי יורשיו זכאים לפיצויים בסך של כ-2 מיליון ₪, עובדות שלא היו שנויות במחלוקת. לאחר מכן, דן השופט בהגדרת "שימוש" ברכב מנועי כפי שהותוותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השופט מסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המנוח אכן עשה "שימוש" בטרקטורון השאול, ומתייחס למעשה דחיפת הרכב כ"טיפול או תיקון דרך". לאחר מכן, השופט בוחן האם המנוח היה "משתמש" בטרקטורון, מונח המתייחס לבעל השליטה והפיקוח ברכב. השופט שב ומסכים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומדגיש כי המנוח לא היה הנהג, הבעלים או הבעלים הרשום של הרכב וכי העובדה שהשאיל אותו לא העבירה אליו באופן אוטומטי את הפיקוח והשליטה. השופט דוחה גם את הטענה כי הפעולה המשותפת של המנוח וחמיו לדחיפת הטרקטורון העבירה את השליטה והפיקוח לידי המנוח. השאלה השלישית והאחרונה נוגעת לעיתוי סיום השימוש בטרקטורון השאול, כאשר המערערים טוענים כי השימוש הסתיים לפני התאונה, ובכך הפך המנוח להולך רגל. כאן מצטרף השופט למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי השימוש לא הסתיים בעת התאונה. מטרת דחיפת הטרקטורון הייתה לאפשר לו להמשיך בנסיעה, ומטרה זו לא הושגה ברגע הפגיעה. לפיכך, השופט קובע כי השימוש היה מתמשך, והמנוח היה משתמש ברכב, ולא הולך רגל. לסיכום, השופט מודיע כי הערעור והערעור הנגדי נדחים, תוך שהוא מאשר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי תביעת היורשים לפיצויים צריכה להיות מופנית כלפי חברת הביטוח של הטרקטורון ולא כלפי מפעיל הרכבת. כמו כן, השופט מורה למערערים לשאת בהוצאות שלושת המשיבים הראשונים, שנקבעו על סך של 15,000 ₪, תוך ויתור על הוצאות קרנית, בהתחשב בנסיבות המקרה.