עת"מ 60406-12-18

תקציר

השופטת דחתה את העתירה בשל הביקורת השיפוטית המצומצמת על החלטות רשויות התכנון ושיקול הדעת הרחב הנתון לוועדת הערר כרשות מנהלית בבחינת סוגיות תכנון ובניה. בית המשפט אינו מוסמך להתערב בפעולות מינהליות כגון החלטות תכנוניות, אלא אם קיימת הצדקה ברורה, שלא הייתה קיימת במקרה זה. לוועדת הערר הייתה סמכות לבחון את החלטת הוועדה המקומית באופן עצמאי ולקבל החלטה תכנונית משלה. לעותרים לא היו זכויות קנויות בהיתרי הבנייה שהגישו במסגרת תמ"א 38, המעודדת חיזוק מבנים ישנים מפני רעידות אדמה. על מוסדות התכנון לאזן בין האינטרס הציבורי במימוש תכנית זו לבין הפגיעה הפוטנציאלית בבעלי עניין, והחלטת הוועדה עלתה בקנה אחד עם עיקרון זה. עוד ציין השופט כי החלטת ועדת הערר מנומקת היטב ומבוססת על תכניות קיימות ושיקולים לגיטימיים. כמו כן, המבנה המדובר לא היה מיועד לשימור בעת החלטת הוועדה, והקביעה כי מדובר במבנה לשימור התבססה על הודעת שימור שפג תוקפה מאז. משכך, לא הייתה עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר והעתירה נדחתה. העותרים חויבו לשלם את הוצאות ועדת הערר, אך השופט לא פסק הוצאות לוועדה המקומית.