ע"א 48255-12-10

תקציר

הערעורים הם על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר הורה למערערים להמשיך ולהפעיל בריכת שחייה ציבורית בירושלים. המערערים הפעילו את הבריכה שנים רבות. החובה להפעיל את הבריכה מקורה בהסכם בין הצדדים משנת 1980, אשר היווה גם בסיס לפטור חלקי של המערערים ממס השבחה שהוטל עליהם בעקבות שינוי ייעוד של חלק מהמקרקעין עליהם נמצאת הבריכה. בשנת 1993 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו שילמו המערערים את יתרת מס השבח. בית משפט השלום קבע, כי התחייבות המערערים להפעלת הבריכה הייתה תמורת שינוי הייעוד, ועל כן התחייבות זו נותרה בעינה גם לאחר תשלום היטל השבחה. בית המשפט הוסיף וקבע כי חובת המערערים להפעיל את הבריכה חלה בכל ימות השנה, ולא רק בעונת הקיץ. עוד קבע בית המשפט כי ההסכם בין הצדדים תקף ולא ניתן לבטלו אלא בהסכם אחר או בשינוי התוכניות החלות על האתר. לדברי בית משפט קמא, ההסכם הינו לתקופה בלתי מוגבלת ותוקפו הוא "עדים". המחלוקת העיקרית שעמדה בפני בית הדין הארצי הייתה האם חובת המערערים להפעיל את הבריכה נותרה בעינה לאחר ההסכם משנת 1993. בית המשפט קבע, כי ההסכם משנת 1980 כלל התחייבות ברורה ומפורשת של המערערים להפעלת הבריכה, והתחייבות זו נותרה בעינה גם לאחר ההסכם משנת 1993. ההסכם משנת 1993 לא ביטל את ההסכם כולו משנת 1980, ואף עיגן מחדש את חובת המערערים להפעיל את הבריכה. בית המשפט הדגיש כי התנהלות הצדדים לאורך השנים, אופי ההסכם והאינטרס הציבורי בהמשך הפעלתה של הבריכה כשירות לציבור, מובילים כולם למסקנה כי החובה להפעיל את הבריכה נותרה בעינה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המערערים כי ההסכם בין הצדדים אינו "עדים", ועל כן ניתן לבטלו על ידי מי מהצדדים על ידי מתן הודעה סבירה מראש על ביטולו. בית המשפט קבע כי המערערים לא הוכיחו כי ניתנה הודעה כזו. לפיכך, ההסכם והחובה להפעלת הבריכה עדיין תקפים. עוד קבע בית המשפט כי חובת הפעלת הבריכה חלה לאורך כל השנה, לרבות עונת החורף, וכי ההסכם ניתן לאכיפה. לפיכך נדחו הערעורים העיקריים, אך טענתם החלופית של המערערים כי ההסכם בוטל כדין התקבלה, ונקבע כי ניתן לבטל את ההסכם על ידי מתן הודעה סבירה מראש על ביטולו. לאור התוצאה לא ניתן צו להוצאות, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.