ע"א 2206/08

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור על תביעת נזיקין שהגיש תובע נגד חברת דובק בע"מ, אשר נדחה תחילה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בעילה של התיישנות. התובע טען כי מחלת הריאות הקשה שלו נבעה ממבצעי הסיגריות של דובק, שעודדו את הרגלי העישון שלו. בית המשפט המחוזי בחן האם עילת התביעה התיישנה תוך התחשבות בתקופת ההתיישנות, שתחילתה מיום התרחשות או גילוי הנזק, במגבלה מרבית של עשר שנים מיום התרחשותו. הראיות הראו כי התובע היה מודע לבעיות הריאות שלו הקשורות לעישון לפחות משנת 1996. בית המשפט קבע כי היה על התובע לנקוט צעדים סבירים כדי לבחון את האבחנה שהוזכרה במכתב השחרור מבית החולים בשנת 1996. בית המשפט הדגיש את החשיבות של יישום אמת מידה אובייקטיבית בביסוס ידיעת הנזק, וקבע כי התובע לא פעל על פי עובדות רפואיות זמינות לאורך השנים. הערעור התייחס גם לשאלה האם ההתיישנות צריכה להתחשב במודעות הסובייקטיבית של המערער לנזק, אך בסופו של דבר אישר את הקביעה הראשונית, תוך שהוא מציין כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המצדיק שיהוי בתביעתו מעבר לתקופת ההתיישנות החלה. שופט אחד חלק על כך, והציע כי הגילוי הסובייקטיבי של הנזק צריך להכריע, וכי התיק יידון לגופו, אך דעת הרוב הכריעה ודחתה את הערעור ללא הוצאות.