ע"א 202/70

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור שהופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות ולדחות על הסף את תביעת המערערת כנגד המשיב לפירעון 5000 ליי, על פי המחאה. החלטת בית המשפט המחוזי מבוססת על שני טעמים: ראשית, התביעה מנועה בשל פעולה קודמת של בית המשפט; שנית, הטענה מופרכת ומופרכת. בית המשפט העליון מסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר ודוחה את הערעור. הטעם הראשון מתייחס לדוקטרינת ההשתק העקיף, לפיה שאלה עובדתית שנויה במחלוקת והוכרעה במשפט קודם אינה יכולה להתדיין שוב במשפט עוקב, למרות השוני בנימוקים לטענות. בית המשפט העליון קובע כי הכרעתו של המשפט הקודם באשר לטיבה של העסקה הנדונה – כערבות ולא כהלוואה – אינה מחייבת משום שלא הייתה שנויה במחלוקת והכרעה דיה. עם זאת, בית המשפט מדגיש כי בתצהירו של המערער במשפט הקודם קיימות הודאות דומות לאופי העסקה כערובה. הודאות אלה, בצירוף סתירות והשמטות בתביעתו הנוכחית של המערער, מובילות את בית המשפט למסקנה כי מדובר בטענה מטרידה וחסרת שחר. לפיכך, דחיית התביעה מוצדקת, אם כי לא בעילה של השתק עקיף. בנוסף, עיתוי הגשת התביעה הנוכחית והתנהלות המערערת במהלך ביצוע פסק הדין הקודם מעלים חשדות בדבר תום הלב של התביעה הנוכחית. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.