דב"ע מו/37 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעת נפגעי עבודה בעקבות מותו של בעל מסעדה, נתנאל, שנפטר מאוטם שריר הלב. שאלת המפתח הייתה האם תקרית העבודה הייתה הגורם העיקרי למותו. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת אלמנת המשיב, וקבעה כי עבודתו של נתנאל ביום מותו, שהייתה כרוכה במאמץ פיזי מאומץ, תרמה לאוטמו הקטלני. על פסק דין זה הוגש ערעור בנימוק שהחלטת הערכאה הנמוכה סותרת את חוות דעתו של מומחה רפואי, שקבע כי השפעת תקרית העבודה על מותו של נתנאל פחותה בהרבה מהשפעת מצבו הבריאותי הקודם. המערערת, המוסד לביטוח לאומי, טענה כי היה על בית המשפט להישמע לחוות דעתו של המומחה. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר. היא הדגישה כי בעוד שסיבתיות רפואית היא שאלה רפואית, הסיבתיות המשפטית – הקביעה המשפטית של הקשר הסיבתי בין עבודה לפגיעה – היא תפקידו של בית המשפט. על השופט להעריך את השפעת ההתרגשות על התוצאות המשפטיות, ואינו מחויב לחוות דעתו של המומחה. תחת זאת, על בית המשפט להתייחס לחוות דעת המומחה כראיה אחת, ולתת לה את המשקל הראוי. במקרה זה, הסכימה ערכאת הערעור עם פרשנותה של הערכאה הנמוכה יותר לחוות דעתו של המומחה, והתייחסה אליה לצד ראיות אחרות. בית המשפט הגיע למסקנה כי עבודתו החריגה והמאומצת של נתנאל ביום מותו, בשילוב עם בריאותו השברירית, הביאו לכך שלא הוכח כי לאירוע העבודה הייתה השפעה פחותה בהרבה ממצבו הקודם עם תחילת האוטם הקטלני. לפיכך, הערעור נדחה, ופסק הדין המקורי לטובת המשיב נשמר. המערער חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של המשיב.