רע"א 8862/08

תקציר

במקרה זה בחן בית המשפט העליון שורה של ערעורים על דחיית תביעה שהוגשה לראשונה בשנת 2006. המבקשים ביקשו בעבר לדחות את התביעה על יסוד "ויתור" שלטענתם עליו חתם המשיב, אך המשיב טען כי נפלו פגמים, לרבות עושק, בחתימה על כתב ויתור זה. בית משפט השלום באשדוד, לאחר שקיים דיוני הוכחות, החליט כי לא ניתן לדחות את התביעה על הסף משום שיש צורך בהערכת הראיות. בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר החלטה זו, ורמז כי ייתכן שהיא התמקדה יותר בתיק העיקרי ולא בחקירה העובדתית לפיטורים. המבקשים טענו כי בתי המשפט קמא טעו ביישום תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, בקובעו כי כתב הוויתור מצדיק דחייה אוטומטית. עם זאת, שתי הערכאות קבעו כי יש צורך בבירור עובדתי נוסף, ולכן דחייה על הסף אינה ראויה. בית המשפט העליון, לאחר עיון חוזר, סירב להעניק למבקשים רשות ערעור נוספת, והגיע למסקנה כי לא הועלתה שאלה משפטית או ציבורית משמעותית המצדיקה ערעור שלישי. היא הדגישה כי דחיית תביעה על הסף היא דרסטית וצריכה להתרחש רק כאשר הדבר הכרחי לחלוטין, שכן פתרון מהותי עדיף על דחייה מטעמים פורמאליים. בית המשפט לא מצא עיוות דין, שכן טרם הוכרעו זכויות מהותיות, והוצאות, אם ייגרמו, ניתנות לפיצוי מאוחר יותר. לפיכך, נדחתה הבקשה לעיון חוזר בהחלטות הפיטורים.