ת"א 1254/96

תקציר

התובעת, רווקה בת 42, תבעה שלושה רופאים מבית החולים שיבא וממדינת ישראל, האחראית על פעילות בית החולים, בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה בטיפול בה לפני הלידה ובמהלכה, שגרמה לנזקי גוף קשים לבתה התינוקת. התובעת ביקרה בבית החולים מספר פעמים לפני הלידה. הצדדים לא הסכימו על השתלשלות האירועים ועל תוכן השיחות שהתקיימו במהלך ביקורים אלה. התובעת טענה כי הרופאים התרשלו בשחרורה מבית החולים פעמיים, למרות סימני מצוקה עוברית אפשרית והנתונים המצביעים על הריון בסיכון גבוה, ובכך שלא ביצעו את הבדיקות הנדרשות. הנתבעים טענו כי התנהגותה של התובעת הייתה חריגה וכי היא סירבה לעבור מספר בדיקות וטיפולים. שחרורה של התובעת מבית החולים ביום הלידה היווה חריגה משיקול הדעת הרפואי הסביר. התובע היה צריך להישאר בבית החולים להשגחה והשגחה, דבר שיכול היה לאבחן מצוקה עוברית בשלב מוקדם יותר ולמנוע את הנזק. הבסיס השני לתביעה היה רשלנות הרופא המרדים במהלך הניתוח הקיסרי, שגרמה לאיחור בלידה ופגעה עוד יותר בעובר. בית המשפט מצא כי הנתבעים התרשלו בשני המובנים. עם זאת, הקשר הסיבתי העובדתי לא היה מוחלט בשל היעדר תיעוד מוניטור בוקר ושחרורו של התובע מבית החולים. למרות שרשלנותו של המרדים עשויה הייתה לנתק את הקשר הסיבתי הנובע מהרשלנות הראשונה, מאחר ששתי הרשלנות בוצעו על ידי אותו נתבע, בית המשפט לא קבע ממצא סופי בעניין. בית המשפט הטיל על המדינה ועל שני רופאים אחריות לנזקי התובע ודחה את התביעה נגד הרופא השלישי. בית המשפט אף הורה לנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עורך דין בסך 150,000 ₪, בשל האופן החריג והאגרסיבי בו ניהלו הנתבעים את הגנתם.