עמר"מ 43198-05-17

תקציר

הערר, המתייחס לעובד רשות מקומית שהוגש נגדו כתב אישום בגין הפרת אמונים, מבקש לערער על החלטת בית הדין למשמעת שלא להשעות את המשיב. בית הדין מכיר במורכבות הסוגיה השיפוטית הנוגעת ליכולת הערעור על החלטות ההשעיה של בית הדין המשמעתי, אך מגיע למסקנה כי אין צורך להכריע בה במקרה זה משום שהערעור נכשל לגופו של עניין. בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו להאריך את המועד להגשת הערעור, אך מדגיש כי הארכות כאלה דורשות נימוקים מיוחדים. לגופו של עניין, בית הדין מדגיש את ההיקף המצומצם של התערבות שיפוטית בהחלטות בית הדין למשמעת, שצריכה להתרחש רק כאשר ההחלטה אינה סבירה. במקרה דנן, בית המשפט מוצא כי החלטת בית הדין שלא להשעות את המשיב הייתה סבירה. כתב האישום נגד המשיב, בגין הפרת אמונים שבוצע לפני שמונה שנים, אינו חמור כמו החשדות המקוריים לשוחד והלבנת הון, שבוטלו בהמשך. עמדתו של המשיב אינה בכירה והפגיעה באמון הציבור אינה מכרעת בנסיבות אלה. יתר על כן, הימנעותה של העירייה מלפעול על סמך אינדיקציות קודמות לניגוד עניינים מפחיתה מעוצמת טענתה הנוכחית. עוד מציין בית המשפט כי עבירת הפרת האמונים, כפי שפורשה על ידי בית המשפט העליון, היא עבירת מסגרת המשתנה מאוד בחומרתה בהתאם לנסיבות. ככלל, השפעתם המצטברת של שיקולים אלה מביאה את בית המשפט לדחות את הערעור, תוך שהיא מותירה לעירייה חופש לנקוט באמצעים מינהליים שתמצא לנכון. הוצאות אינן נפסקות לאף אחד מהצדדים, ופסק הדין ניתן בהעדר הצדדים.