ע"א 121/84

תקציר

במקרה דנן של דייר מוגן, הסוגיה המרכזית נסובה סביב פרשנותם ואכיפתם של תנאי החוזה ביחס לחוק הגנת הדייר ולדיני החוזים בנוגע לסעדים בגין הפרת חוזה. המערערים, בעלי הדירות, ביקשו לפנות את המשיבה, חברה הנחשבת לדייר מוגן, בגין הפרה לכאורה של תנאי השכירות, לרבות העברה בלתי מורשית של מניות ובנייה ללא הסכמה. בית משפט השלום הורה תחילה על הפינוי, אך העניק סעד הוגן לדייר. עם זאת, בית המשפט המחוזי ביטל את צו הפינוי, בטענה כי הסעיף הגורף המאפשר פינוי בגין כל הפרה אינו תקף לפי חוק החוזים. בית המשפט העליון בחן האם תניית חוזה המקנה זכויות פינוי בגין הפרות יכולה להיחשב כתקפה, במיוחד כאשר סעיפים אלה הם גורפים באופיים. הנשיא שמגר הדגיש כי עילות פינוי לפי חוק הגנת הדייר צריכות לעלות בקנה אחד עם תנאים חוזיים מפורשים. השופט ברק הסכים וקבע כי סעיף 131(2) דורש תנאים מפורשים כאלה וכי סעיף 6 לחוק החוזים, העוסק בסעיפים גורפים, אינו שולל את תוקפה של תניית פינוי כשלעצמה אלא רק משפיע על יכולתה לסווג הפרות. השופט גולדברג הוסיף כי הסעד המבוקש כאן הוא אכיפת תנאי חוזה ולא ביטול, ולכן סעיף 6 אינו חל על פינוי. בסופו של דבר, בית המשפט העליון, בהתנגדות חלקית, קיבל את הערעור על פינוי מחמת הפרה מוצדק בהתאם לתנאי החוזה, תוך שימת דגש על פרשנות ייחודית של חיקוקים וחוזים הנוגעים לזכויות והגנות הדייר.