בג"צ 4359/22

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט את העתירה שערערה על סמכותו של המפקד הצבאי להוציא צווי הריסת בתים מכוח תקנה 119 כאמצעי הרתעה מפני טרור. נמצא כי הטענות שהעלו העותרים חוזרות על טענות שנדחו במקרים קודמים, ומאשרות את חוקיותה של תקנה 119 במאמצי הלוחמה בטרור. בית המשפט הדגיש כי הריסת בתי מחבלים – גם אם הם מאוכלסים בבני משפחה חפים מפשע – מהווה גורם מרתיע משמעותי, המוצדק על ידי גורמי הביטחון ונתמך בראיות מנהליות חסויות. תוך הכרה בפגיעה הקשה בקרובי משפחה חפים מפשע, נקבע בפסק הדין כי הצורך למנוע פיגועים עתידיים גובר על פגיעה זו, תוך מתן אמון בשיקול דעתו של המפקד הצבאי באיזון בין ההגנה על האזרחים לבין התכלית ההרתעתית. למרות שהשופטת ברון חלקה על כך, והציעה להחריג את דירת הסבים מהריסה בשל חפותם, החלטת הרוב אישרה את ההריסה, תוך הדגשת שיקול הדעת המושכל והמידתיות של המפקד הצבאי באסטרטגיה נגד טרור. פסק הדין הדגיש את האיזון השנוי במחלוקת בין ציווי הביטחון הלאומי לבין זכויותיהם של בני משפחה בלתי מעורבים, והגיע למסקנה כי צו ההריסה הוא אמצעי הכרחי להרתעה מפני פיגועים עתידיים, למרות הקשיים המובנים והנטל המוסרי הכרוכים בהחלטות כאלה.