ע"ו 1526-07-20

תקציר

המערער, ששירת במשמר הגבול במהלך האינתיפאדה הראשונה, ערער על החלטת המשיב אשר דחתה את בקשתו להכרה במוגבלותו הנפשית בנימוק שאין ראיות להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ואין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין שירותו הצבאי. המערער טען כי יש לדחות את ההחלטה, וביקש כי ימונה מומחה רפואי על ידי בית המשפט. המשיב טען, כי יש לדחות את הערעור מאחר שלא הועלו בו טענות משפטיות, ואל לו לבית המשפט להתערב בקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר. בית המשפט הסכים עם המשיב ודחה את הערעור. בית המשפט קבע כי קביעת ממצאים עובדתיים, לרבות קביעות רפואיות, נתונה אך ורק לשיקול דעתה של ועדת הערר. החלטת הוועדה להעדיף את חוות דעתו של מומחה המשיב, פרופ' קוטלר, על פני חוות דעתו של מומחה המערערת, ד"ר גלילך, הייתה קביעה עובדתית ולא טעות משפטית. בחוות דעתו של פרופ' קוטלר נקבע כי המערער לא סבל מפוסט טראומה, וכי מחלת הנפש שלו היא הפרעה עמוקה יותר בתחום הפסיכוטי או החרדתי, שאינה קשורה לשירותו הצבאי. זאת ועוד, בידי הוועדה די ראיות לצורך קבלת החלטה, וטיעוני המערער בדבר אי קבלת תיקו הרפואי והצורך במומחה מטעם הוועדה לא היו משכנעות. פסק הדין הכיר בכך שהמערער סובל מליקוי שכלי, אך הדגיש כי המערער לא הוכיח כי הדבר נגרם עקב שירותו הצבאי, במיוחד נוכח היעדר מסמכים רפואיים או תלונות עד שנת 2011, שנים רבות לאחר שחרורו. החלטת הוועדה התבססה אפוא על ראיות מספיקות, והערעור נדחה. עוד הדגישו השופטים כי טענת המערער התייחסה באופן ספציפי לפוסט טראומה, וכל תביעה עתידית לנכות המבוססת על ליקויים נפשיים אחרים שאינם קשורים לפוסט טראומה תיבחן על ידי המשיב. ההחלטה התקבלה ללא צו להוצאות, והערעור נדחה.