ת"א 50604-06-24

תקציר

**ניתוח משפטי מקיף של פסק דין בתביעת לשון הרע** **מבוא** פסק דין זה, שניתן בבית משפט השלום בירושלים, דן בתביעת לשון הרע שהוגשה על ידי יוסף כהן (התובע) נגד דוד ניסנוב (הנתבע). המחלוקת נסבה סביב פרסום שלוש הודעות וואטסאפ על ידי הנתבע בקבוצת בית כנסת, אשר לטענת התובע מהוות לשון הרע. בית המשפט בחן את ההודעות לאור הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ופסיקה רלוונטית, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים מן המקרה. **מסגרת נורמטיבית והגדרת לשון הרע** סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כפרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, או לבזותו בשל דתו. מבחן הליבה לקיום לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי – האם אדם סביר היה רואה בפרסום כאמור לשון הרע. מבחן זה אינו מנותק מהקשר, ויש לבחון אותו לאור נסיבות הפרסום והמסגרת שבה נאמרו הדברים. **חידוש פסיקתי: המבחן האובייקטיבי המגזרי** בית המשפט הדגיש כי המבחן ללשון הרע נבחן לא רק לפי אמת המידה של האדם הסביר באופן כללי, אלא גם לפי אמת המידה של האדם הסביר החבר באותו חוג או קהילה שבה פורסם הדבר. הלכה זו, המבוססת על פסיקות קודמות (כגון ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן), הורחבה בפסיקה מאוחרת יותר (כגון ע"א (מחוזי ירושלים) 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור) אשר קבעה את "מבחן האדם הסביר המגזרי". מבחן זה מכיר בכך שפרסום עשוי להיות מובן בדרכים שונות, ודי בכך שחלק מהציבור, או אף חלק קטן ממנו, יראה בו פגיעה, כדי לסווגו כלשון הרע. על פי מבחן זה, פרסום פוגעני בקהילה מסוימת עשוי להיחשב לשון הרע גם אם אינו כזה מבחינת הציבור הרחב. **ניתוח ההודעות** 1. **ההודעה הראשונה: "יוסי אתה צריך להיתפלל במזגד בענתה אים מוחמד לא בבת כנסת"** * **עילה לתביעה:** בית המשפט קבע כי הודעה זו מהווה לשון הרע. האמירה מציגה את התובע כמי שאינו מתאים לקהילת בית הכנסת, מטילה ספק באמונתו או במידת "יהדותו" או "דתיותו", ושולחת אותו להתפלל במסגרת דת אחרת. * **עקרון משפטי:** על פי המבחן האובייקטיבי המגזרי, במסגרת חוג מתפללי בית הכנסת, אמירה כזו עלולה להשפיל את התובע, לבזותו ולעשותו מטרה ללעג, ועל כן היא מהווה לשון הרע. בית המשפט הדגיש כי ההקשר של קהילת בית הכנסת הוא מכריע. 2. **ההודעה השנייה: "באזרת השם מאחל לך רק לתרופות"** * **עילה לתביעה:** בית המשפט קבע כי הודעה זו אינה עולה כדי לשון הרע. אמנם ניתן לפרש אותה כאיחול למחלה, אך לאור הפסיקה, לא כל גידוף או קללה נחשבים ללשון הרע, במיוחד כאשר השימוש בהם שכיח. * **עקרון משפטי:** החוק מבחין בין גידופים חמורים הפוגעים בשמו הטוב של אדם לבין כאלה הנחשבים ל"קללות" או "גידופים" ברף נמוך, אשר בשימוש נפוץ נתפסים כפחות פוגעניים. בענייננו, בית המשפט מצא כי אין באמירה זו ייחוס התנהגות פסולה או דופי מוסרי לתובע, ולכן אינה בגדר לשון הרע. 3. **ההודעה השלישית: "למינים ולמלשנים לא תהיה תקווה אמן"** * **עילה לתביעה:** בית המשפט קבע כי הודעה זו מהווה לשון הרע. אף שהיא לקוחה מ"ברכת המינים", משמעותה בענייננו היא שהנתבע מתייחס לתובע כ"כופר" או "מלשין", ובקבוצת מתפללי בית הכנסת, ייחוס כזה מהווה לשון הרע. * **עקרון משפטי:** האמירה, בהקשרה ובמסגרתה, אינה מבטאת תסכול אישי בלבד, אלא משמשת לבזות את התובע, להשפילו וליחס לו התנהגות פסולה, תוך איחול לאבדנו. **הגנת תום הלב (סעיפים 15(1) ו-16(א) לחוק)** * **טענת הנתבע:** הנתבע טען כי פרסם את ההודעות בתום לב, מבלי שידע או היה עליו לדעת כי הן מהוות לשון הרע. * **דחיית הטענה:** בית המשפט דחה טענה זו. הנתבע פנה ישירות לתובע בשמו, וטען כי פעל מתוך כעס על התנהגות התובע. סעיף 15(1) לחוק אינו מגן על מי ש"לא חשב" שאמירותיו יהיו לשון הרע, אלא על מי שלא יכול היה לדעת על קיום הנפגע או נסיבות הפגיעה. מאחר שהתובע זוהה בבירור, והודעותיו נועדו במפורש לבזות ולהשפיל אותו, הגנת תום הלב אינה חלה. * **התנהגות לאחר הפרסום:** סירובו של הנתבע להתנצל לאחר קבלת מכתב התראה, ואף תשובתו הבוטה, מחזקים את המסקנה כי לא פעל בתום לב. * **חידוש בהלכת תום הלב:** בית המשפט חיזק את ההלכה לפיה גידופים או ביטויים המופנים כלפי אדם מסוים באמצעי המדיה, ובפרט כאשר זהותו של הנפגע ברורה, אינם חוסים תחת הגנת תום הלב (בהתבסס על ת"א (מחוזי חי') 45131-06-18 מוהנד דאהר נ' ד"ר פח'רי חסן). **טענת "זוטי דברים"** * **טענת הנתבע:** הנתבע טען כי הפרסום נעשה "בעידנא דריתחא", כתגובה להשמצות על-פה מצד התובע, וכי מדובר ב"זוטי דברים" (עניינים של מה בכך) שאינם מקום לתביעה. * **דחיית הטענה:** בית המשפט דחה טענה זו. "השמצות וריכולים" נטענים באופן כללי, בעוד שהפרסום היה מודע, יזום, ושודר לקבוצת וואטסאפ ספציפית ללא התגרות או תכתובת קודמת באותו עניין. הנתבע לא פעל מתוך "עידנא דריתחא" באופן הפוטר אותו מאחריות, שכן הדבר לא היה חלק מדיון מתלהם אלא מהודעות שנשלחו מראש. * **עקרון משפטי:** כפי שנקבע בע"א (מחוזי ב"ש) 1010/09 רחל פחימה נ' אורה דלילה, לא ניתן לטעון כי אמירות שנאמרו בשעת כעס הן אוטומטית "זוטי דברים" או שאינן מהוות לשון הרע. יש לשקול את הנסיבות, את הפגיעה בשם הטוב, ואת האיזון בין חופש הביטוי וכבוד האדם. **טענת "תביעת השתקה"** * **טענת הנתבע:** הנתבע טען כי התביעה מהווה "תביעת השתקה" שמטרתה למנוע ממנו להביע את דעתו. * **דחיית הטענה:** בית המשפט דחה טענה זו כ"טענת סרק". לא היה פער כוחות בין הצדדים (שני אנשים פרטיים), התביעה מבוססת על לשון הרע שפורסמה, הפיצוי הנתבע אינו מופרז, ולא נעשתה "ברירת נתבעים". מתן הזדמנות להתנצל לפני הגשת התביעה מחליש את הטענה להשתקה. **כוונה לפגוע ופסיקת פיצוי** * **החוק (סעיף 7א(ג)):** התובע עתר לפיצוי כפול ללא הוכחת נזק, בטענה שהפרסום נעשה "בכוונה לפגוע". * **הלכה פסיקתית:** על פי פסיקת בית המשפט העליון (רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ), הוכחת "כוונה לפגוע" דורשת יותר מצפיות לפגיעה; נדרשת "כוונה של ממש" או "התנהגות זדונית". * **החלת ההלכה:** בית המשפט מצא כי אף שברור שהנתבע לא פעל לטובת התובע, וקיימת מודעות לפגיעה, לא הוכחה "כוונה של ממש" לגרום לפגיעה מהותית או התנהגות זדונית חריגה. לכן, נדחתה הבקשה לפיצוי כפול, והתביעה נדונה לפי סעיף 7א(ב) לחוק (פיצוי ללא הוכחת נזק). **שיקולים בקביעת הפיצוי** * **סמיכות ההודעות:** בית המשפט קבע כי שלוש ההודעות, שנשלחו בפרק זמן קצר, נחשבות לפרסום אחד לצורך חישוב הפיצוי. * **שיקולים לקביעת הפיצוי:** היקף הפגיעה, מעמד הניזוק, ההשפלה, הכאב והסבל, טיב הפרסום, היקפו, אמינותו, מידת פגיעתו והתנהגות הצדדים. * **קביעת הפיצוי:** בהתחשב באופי המביש של האמירות, אך גם בהיקף התפוצה המצומצם (קבוצת וואטסאפ) והסרתן למחרת, וכן בסירוב הנתבע להתנצל, קבע בית המשפט פיצוי בסך 7,500 ₪. * **הוצאות:** הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪, לאור ההסכמה לניהול ההליך בהיקף מצומצם. **סיכום** פסק הדין מדגיש את חשיבות ההקשר החברתי והקהילתי בקביעת האם פרסום מהווה לשון הרע, ובמיוחד את "מבחן האדם הסביר המגזרי". הוא מבהיר כי גם בתוך קהילות קטנות, דברים שנאמרים בהקשר של כעס ופרסום בקבוצות סגורות עשויים להיחשב כלשון הרע. בית המשפט פסל את טענות הנתבע לתום לב ול"זוטי דברים", וקבע פיצוי ללא הוכחת נזק, תוך התחשבות בהיקף הפרסום ובנסיבותיו.