בג"צ 5185/13

תקציר

במקרה משפטי זה התמודד בית הדין עם שתי עתירות של בעלים שסירבו להעניק לנשותיהם גט כפי שהורו על ידי בתי הדין הרבניים. הסוגיה המרכזית הייתה האם לבתי הדין הרבניים יש סמכות להטיל או להמליץ על סנקציות חברתיות, המכונות "החרגת דרבנו תם", הכוללות נידוי הבעלים מחיי הקהילה והדת כדי לאכוף ציות לפסקי דין של גירושין. הרכב השופטים היה חצוי. חלק מהשופטים טענו כי סנקציות אלה חורגות מסמכותו החוקית של בתי המשפט ללא בסיס סטטוטורי מפורש, ומכירים בחריגה ובעודף סמכות בהטלת אמצעים שאינם קבועים בחוק. אחרים ראו בסנקציות המלצות בלתי מחייבות, ופירשו אותן כהשפעה מוסרית ולא כפסקי דין הניתנים לאכיפה, ובכך נופלים בגדר סמכותו של בית המשפט, במיוחד נוכח סירובם של העותרים לקיים את פסיקות בית המשפט הקיימות. בסופו של דבר, דעת הרוב התירה את המלצות בתי הדין הרבניים בנסיבות של סירוב עיקש לקיים את צווי הגירושין. עם זאת, החרגה ספציפית – איסור קבורה בקברים יהודיים – נחשבה מופרזת, ובית המשפט מיתן סנקציה ספציפית זו תוך שמירה על אחרים. פסק הדין משקף פרשנויות מתחרות של סמכות משפטית לעומת מצוות דתיות מסורתיות, הדן בהוגנות וביעילות בשמירה על זכויות נשים במסגרת החוק.