ע"א 496/75

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך רכוש בין אם לבתה. הבת טענה כי בבעלותה מחצית מגרש וכל הדירה הבנויה עליו, ואילו האם טענה כי היא הבעלים של הנכס בשלמותו, לאחר שרשמה מחצית ממנו על שמה. בית המשפט המחוזי קבע כי הבת מחזיקה ב-80% ממחצית החלקה והדירה, החלטה עליה ערערה האם. בית המשפט העליון דחה את הערעור, ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך עם שינויים. בית המשפט העליון הסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הבת תרמה כספית לרכישת הקרקע ולבניית הדירה. בית המשפט הכיר בזכותה השוויונית של הבת בנכס בהתבסס על השתתפותה ברכישה ובבנייה, מה שיצר חזקה משפטית שלא ניתן לערער עליה על ידי האם. זכות זו הוקנתה לבת לפני חקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שביטל זכויות שוויוניות מסוימות במקרקעין. לכן, לפי בית המשפט, זכותה השוויונית של הבת נותרה בתוקף על פי הדין הקודם. בנוסף, פירש בית המשפט את סעיפים 23 ו-32 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, בנוגע להכנסות קטינים, לטובת הבת. בית המשפט קבע כי הכנסותיה, אותן תרמה לכלכלת המשפחה, נוצלו כראוי וכי חלקה תרם לרכישת הנכס. בית המשפט הגיע למסקנה כי הבת זכאית ל-80% ממחצית החלקה והדירה. עם זאת, בית המשפט העליון נתקל בבעיה עם צו הרישום שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, שכן לא ניתן היה לרשום 80% ממחצית החלקה על שם הבת מבלי לפגוע בזכויותיה של האחות, שהייתה בעלת הדירה האחרת במגרש. בית המשפט שינה את הצו, והדגיש כי לא ניתן לבצע את הרישום כפי שהונחה. במקום זאת, היא הציעה להפוך את החלקה כולה לבית משותף כדי לרשום במדויק את זכויותיה של הבת, תוך הדגשת הצורך בהסדר הוגן בין בעלי הדין. בסופו של דבר נדחה הערעור, והאם חויבה לשאת בהוצאות המשפט של הבת.