פש"ר 1183-07-19

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לקביעת שכר טרחה למנהל מיוחד שמונה בהליך חדלות פירעון של חייב נשוי. המנהל המיוחד טען כי יש לחשב את שכר טרחתו על בסיס מלוא שווי הדירה שנמכרה במהלך ההליך, ואילו העמותה המייצגת את החייב הציעה סכום נמוך יותר, המוגבל לחלקו של החייב בנכס. השופט מצדד בעמותה, וקובע כי שכר טרחת המנהל המיוחד אכן צריך להיות מחושב על בסיס חלקו של החייב בלבד, בהתאם לתקנות הרלוונטיות ולאופי הליך חדלות הפירעון. השופטת מדגישה את אי הפרדת תקנות השכר מפקודת פשיטת הרגל, הקובעת כי תקבולי המימוש הנדונים בתיק צריכים לנבוע מנכסי החייב. כמו כן, השופטת דנה בתפקידו של ה-CANAR (הממונה על ניהול הלוואות וכינוס נכסים) ובהליך שכר הטרחה שלו, ומציינת כי אף שיש לו משמעות ובתי המשפט מיישרים קו פעמים רבות עם עמדותיו, הוא אינו מחייב את בית המשפט. השופט קובע כי שכר הוגן וראוי עבור עבודת המנהל המיוחד הקשור לחלקה של אשת החייב יחושב לפי שיעור המינימום המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין. השופט פוסק גם בבקשות אחרות הקשורות לתיק, ובהן בקשת החייב לפסוק בעניין דיור חלופי ושכר טרחת עורך דין, לדחות את הראשונה ולהורות על פיצול האחרון בין החייב לאשתו. ככלל, פסק הדין נועד להגיע לקביעה הוגנת של שכר הטרחה למנהל המיוחד תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות של המקרה ופרשנות החוקים והתקנות החלים.