ת"א 15359-11-12

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה לפיצויים בסך של למעלה מ-4.5 מיליון ₪ בגין הפקעת קרקע בבעלות התובעים. הקרקע הופקעה לצורכי ציבור, בעיקר לסלילת כבישים, באמצעות צווים שהוצאו מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943. התביעה הוגשה נגד הרשות לעבודות ציבוריות, הרשות שלטובתה הוצאו צווי ההפקעה. בעקבות שתי תכניות תקפות שפגעו בניצול התכנוני של התובעים בקרקע, הופקעו 83% מאדמות התובעים והותירו אותם עם 1,321 מ"ר בלבד. התובעים טענו כי הם זכאים לפיצויים שונים, לרבות הפסד דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943, וירידת ערך המקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הנתבעת חלקה על מרבית הטענות וטענה כי כבר שילמה לתובעים פיצוי מלא. עיקר המחלוקת התמקדה בשני נושאים: זכאות לפיצוי בגין הפסד דמי חכירה ואופן ניכוי "הסכום שאינו שנוי במחלוקת" ששילמה הנתבעת לתובעים. בית המשפט קבע כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפסד דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודת המקרקעין בגין הפקעות שנעשו לפי פקודת הדרכים. בית המשפט פירש את החוק כחל בנפרד ובמובהק על תקנות שונות, ולא הייתה הצדקה לקרוא את ההוראה לפקודת הדרכים. בנוסף, קבע בית המשפט כי יש לנכות את "הסכום שאינו שנוי במחלוקת" ששולם על ידי הנתבעת מסך כל סכום הפיצויים לו היו זכאים התובעים. התובעים היו זכאים לפיצוי בהתאם לרכיבי התביעה, ויש לנכות מסכום זה את התשלום שבוצע בשנת 2009. השופט הורה לנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים שנקבו על ידי השמאי שמינה בית המשפט, בניכוי 30% מהסכום המיוחס לירידת ערך הקרקע, שהיה באחריותו של נתבע אחר שהסדיר את התיק בנפרד. מיתרת הסכום הכולל, ניכה בית המשפט את הסכום הבלתי שנוי במחלוקת ששולם על ידי הנתבע, בתוספת ריבית, כמפורט בחוק לתיקון חוק הרכישה. ליתרה יתווספו שכר טרחת עורכי דין, וכל צד יישא בשאר הוצאותיו המשפטיות.