ע"א 4479/03

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על הסכם שכירות לחנות הממוקמת באשדוד. המערערת, המשכירה, הגישה שתי תביעות נפרדות בבית משפט השלום נגד המשיבים, השוכר וערביו (הוריו של השוכר), בגין הפרת הסכם השכירות. התביעה הראשונה ביקשה להסיר את ידו של השוכר מהחנות ופיצוי כספי בגין דמי שכירות שלא שולמו והפרות אחרות של ההסכם. התביעה השנייה דרשה משלושת המשיבים חיובים כספיים בגין המשך תחזוקת החנות ללא תשלום דמי השכירות הראויים, איחור בהחזרת החזקה בנכס המושכר ואי תשלום פיצויים שהוסכם עליהם בהסכם. בית משפט קמא איחד את שני התיקים ובסופו של דבר פסק לטובת המשיבים. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא בדחותו את התביעה נגד החוכר, שכן הוא לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון. בית הדין לערעורים הסכים כי החוכר קיבל את התביעה כדין ולא התגונן, אך המערער לא ביקש פסק דין נגדו. בית המשפט קבע, כי במקרים אלה רואים את התובע כמי שהסכים כי התביעה נגד הנתבע שאינו מופיע תתנהל בהליך נפרד. לפיכך, דחיית התביעה כנגד החוכר הייתה מוצדקת. לגופו של עניין, אישר בית המשפט לערעורים באופן חלקי את פסק דינו של בית משפט קמא. היא הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי החנות פונתה במאי 2002 וכי המערער לא הפחית כראוי את נזקיו. עם זאת, בית המשפט תיקן את סכום הפיצוי בגין הוצאות שיפוץ שנגרמו למערערת, וקבע אותו על סך של 9,000 ₪ בתוספת מע"מ, החל מיום 1.9.2002. בית המשפט בחן גם את סוגיית הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות וקבע כי הסנקציות מוגזמות ובלתי סבירות. בית המשפט אישר את החלטת בית משפט קמא להפחית את שיעור הפיצוי להכפלת סכום דמי השכירות המגיעים בגין כל חודש של איחור. ערכאת הערעור התאימה מעט את ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו למערערת, וקבעה כי המשיבים 2 ו-3 יישאו במלוא סכום אגרת בית המשפט. לבסוף, נדחה הערעור נגד החוכר, והמשיבים חויבו לשלם בערעור את הוצאות המערער ושכר טרחת עורך דין. השופט ב' אוקון והשופט מ' מזרחי הסכימו עם פסק הדין.