ע"א 1432/18

תקציר

הערעור מתייחס לשתי קביעות של בית משפט קמא בדבר מעמדו של שיח' אלהאדי כמנהל הקדש תרשיחא לפי חוק נכסי נפקדים וזיהוי הנכסים שבמחלוקת. החלטת בית המשפט סובבת סביב פרשנותן של הוראות חוק מסוימות והשלכותיהן על המקרה הנדון. סעיף 4(א1)(1) לחוק נכסי נפקדים קובע כי אם יחיד, המחזיק, מחזיק או מנהל נכס בשטח ישראל, עונה להגדרת "נפקד" כמפורט בחוק – אזרח מדינות מסוימות או יחיד הנמצא באותם אזורים בתקופה מסוימת – תהיה הבעלות בנכס האמור בידי האפוטרופוס. בהקשר זה, אין חולק כי שיח' אלהאדי עונה להגדרה של נפקד כפי שהיה בלבנון בתקופה הרלוונטית. השאלה המרכזית היא, אפוא, האם היתה לו זכות לנהל את נכסי ההקדש בתרשיחא לאחר מועד מסוים (המועד הקובע). הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא כללו החלטות שניתנו על ידי בית הדין השרעי בעכו בשנים 1930 ו-1948, אשר מינו אנשים שונים כמוטבים בהקדש. בעוד שיח' אל-האדי מונה למתולי של הקדש תרשיחא בשנת 1930, אנשים אחרים מונו מאוחר יותר. המדינה טענה כי ההחלטה משנת 1930 העניקה לשיח' אל-האדי את "הזכות לנהל את ההקדש בכוח", אך בית המשפט קבע אחרת. נקבע כי הראיות שהוצגו לא הוכיחו, על פי אמת המידה של המשפט האזרחי, כי לשיח' אלהאדי הייתה זכות לנהל את ההקדש או ליהנות ממנו לאחר המועד הקובע. כמו כן, בחן בית המשפט את זיהוי הנכסים שבמחלוקת, שכללו חלקות זמניות בכפר תרשיחא. בתצהיר המשיב נטען לזכויות בחלקות ספציפיות על בסיס שטר ההקדש. עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת על עד המדינה שלא הצליח לזהות את הנכסים המדוברים. נקבע כי לא ערערו על גרסתו של המשיב לגבי נכסי ההקדש, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה כי יש לרשום את כל הנכסים שבמחלוקת על שם ההקדש. השופט עמית מצא מסקנה זו בעייתית, שכן המשיב לא טען במפורש לזכויות בכל החלקות הנדונות. השופט עמית הציע לקבל את הערעור באופן חלקי, ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי להמשך בחינה והכרעה בחלקות שבהן נקבעו זכויות ההקדש. השופטת ברק-ארז והנשיאה חיות הסכימו עם מסקנה זו. לפיכך, החלטת בית המשפט המחוזי, שהורה על רישום הנאמנות כבעלים של מקרקעי ההקדש בתרשיחא, מתקבלת בדין. עם זאת, העניין מועבר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים הנוגעים לזיהוי החלקות הספציפיות המהוות חלק מאדמות ההקדש.