בג"צ 1869/22

תקציר

בבואו לבחון את עניינו של העותר, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את העתירה, חרף ההכרה בפגיעתה ובכאבה של העותר. היא הדגישה כי לרשויות החקירה והתביעה שיקול דעת רחב בייזום וניהול הליכים פליליים ובטיפול בנושאים משיקים. שיקול דעת זה נובע ממומחיותם וניסיונם המקצועי, שכן הם נחשבים לגופים המתאימים לטפל בנבכי התיקים הפליליים. בית המשפט הדגיש כי אין תפקידו להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתן של רשויות אלה. במקום זאת, ההתערבות השיפוטית מוגבלת, במיוחד בכל הנוגע לתוכן כתבי האישום ולקביעת כתב האישום, המבוססים על ראיות זמינות. בית המשפט ציין כי החלטות כאלה מצויות בליבת שיקול הדעת של התביעה, והתערבות שיפוטית עלולה למזג באופן בלתי הולם את תפקידי הרשות השופטת והתביעה. מקרים חריגים ונדירים מצדיקים התערבות כזו, ומקרה זה לא נחשב חריג דיו. התביעה כבר האשימה את הנאשם בעבירות חמורות כמו פגיעה בפרטיות, האזנות סתר והפרת אמונים. בקשת העותר להוסיף אישום של מעשה מגונה נבחנה בהרחבה על ידי גורמי תביעה שונים, אשר הסכימו כולם כי הראיות אינן תומכות באישום כזה, נוכח היעדר אלמנטים מיניים גלויים כנדרש במדיניות כאשר לא התרחש מגע פיזי. לפיכך, בהתחשב בהיקף ההתערבות השיפוטית המצומצם ובסבירות החלטת התביעה, לא מצא בית המשפט בסיס להתערב ודחה את העתירה מבלי לפסוק הוצאות.