תלה"מ 55727-09-20

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בין בני זוג גרושים, הנוגע להפרדת העסק המשותף שלהם. התובעת, שיזמה את הגירושין, טענה כי יש לראות בהסכם שנעשה ביניהם במהלך נישואיהם בדבר הפרדת נכסיהם העסקיים, כתקף ללא אישור בית המשפט, שכן הוא נופל תחת הוראת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. מנגד, הנתבעת טענה כי ההסכם אינו מחייב מבחינה משפטית משום שלא אושר על ידי בית המשפט, וכי הוא נחתם בנסיבות של מרמה וכפייה. הנכסים העיקריים המדוברים היו חברה הרשומה על שם התובע ומיזם עסקי המנוהל על ידי הנתבע. לאחר שבחן את טיבו של ההסכם, הגיע בית המשפט למסקנה כי אכן מדובר ב"הסכם שונה" תקף כהגדרתו בסעיף 5(א)(3), שכן הוא ספציפי להפרדת נכסים מסוימים ולא צפה את פקיעת הנישואין. השופט גם לא מצא כל הצדקה לטענת הכפייה של הנתבע, שכן ההסכם נחתם מרצונו החופשי ובהבנה מלאה, וכי לנתבע היו הזדמנויות רבות לבקש ביטול אם ירגיש כפוי. יתר על כן, בית המשפט סמך על גרסת התובעת לאירועים שהובילו להסכם, ומצא את עדותה אמינה יותר מזו של הנתבע. לפיכך, החברה הוכרזה כרכושו הבלעדי של הנתבע, והמיזם העסקי היה שייך לתובע, כאשר לאף אחד מהצדדים לא הייתה כל טענה על נכסיו של האחר. עם זאת, סוגיית הנזקים הכספיים הקשורים לחובות החברה שנוצרו לאחר חתימת ההסכם דרשה בירור נוסף והושארה להכרעה עתידית. הנתבעת חויבה לפצות את התובעת בגין הוצאותיה המשפטיות.