בג"צ 6662/94

תקציר

העותרים טענו כי למשיבים, עיריית אילת וחברת הבת שלה מרינה אילת (ח"כ), אין סמכות לגבות דמי עגינה מבעלי הסירות, שכן סמכות זו שייכת לכאורה לשר התחבורה בלבד. בית המשפט לא מצא טעם בטענה זו. נקבע כי דמי העגינה לא נגבו על ידי המדינה או עובדיה, אלא על ידי ח"כ עבור שירותים שהיא מספקת. מאחר שאגרות אלה אינן היטלי חובה הקבועים בחוק, סעיף 38 לפקודת הנמלים, המסמיך את שר התחבורה להתקין תקנות בדבר דמי עגינה, אינו חל במקרה זה. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין אגרות עבור שירותים הניתנים על ידי המדינה לבין אלה הניתנים על ידי גופים פרטיים, וציין כי אלה האחרונים אינם מנועים על ידי הפקודה. זאת ועוד, חוק רשות הנמלים תומך בהבחנה זו, ומצביע על כך שהסמכות לקבוע אגרות אינה אוסרת על נותני שירותים פרטיים לגבות מחיר נפרד עבור שירותיהם. בית המשפט דחה גם את טענת העותרים כי יש להעביר את דמי העגינה לאוצר המדינה, שכן אגרות אלה אינן היטלי חובה. במקום זאת, מדובר בתשלומים עבור שירותים שניתנו על ידי ח"כ. לבסוף, ציין בית המשפט את היעדר כל בסיס חוקי לתמוך בבקשת העותרים לשירותי עגינה בחינם, והדגיש את העוול שבדרישה זו. בהתחשב בכך שהשירותים הניתנים על ידי ח"כ כרוכים בהוצאות, קבע בית המשפט כי שכר הטרחה השוטף, הנתון לפיקוח השרים, אינו יכול להיחשב מופרז.