ע"א 246/79

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם משנת 1971 בין הוועד הציבורי להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה (הוועדה) לבין אדריכל בשם ספדיה. ההסכם העניק לספדיה זכויות תכנון ופיקוח על בניית הישיבה. עם זאת, התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים בנוגע לתכנון האדריכלי, שהובילו להתדיינות משפטית. ההסכם כלל סעיף בוררות, שקבע כי כל סכסוך ייפתר על ידי בורר יחיד שימונה על ידי יו"ר איגוד המהנדסים והאדריכלים בישראל. ב-1977 פנה עורך דינו של ספדיה ליו"ר בבקשה למנות בורר שיפתור בשתי סוגיות: שכר טרחת אדריכל שלא שולם ועבודות בנייה בניגוד לתוכניות, תוך התעלמות מסמכויות הפיקוח של ספדיה. מר י. כהן אינגה מונה כבורר, ובית המשפט המחוזי בירושלים נתן לספדיה צו מניעה זמני, האוסר על הוועדה להמשיך בעבודתה בניגוד לתוכניות עד להחלטת הבורר. הוועדה ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, וזה נדחה. בשנת 1978 הודיעה הוועדה לספדיה על כוונתה לבטל את ההסכם, בטענה שיש לה זכות בלתי מסויגת לעשות כן. הדבר הוביל את ספדיה לעתור לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את צו המניעה. בית המשפט דחה את בקשת הוועדה והותיר את צו המניעה על כנו עד להחלטת הבורר. לאחר מכן ערערה הוועדה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בהחלטה פה אחד, דחה את ערעור הוועדה ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט פירש את סעיפי ההסכם, לרבות אלה הנוגעים לביטול וביטול, וקבע כי לוועדה אין זכות לבטל את ההסכם באופן חד צדדי ללא הצדקה. צו המניעה הזמני נתפס כהכרחי כדי להגן על זכויותיו של ספדיה על פי ההסכם ועל הקניין הרוחני שלו, עד שהבורר יוכל לקבל החלטה. בנוסף, צו המניעה לא נחשב לצו לאכיפת שירות אישי אלא לאיסור על הוועדה לקבל שירותים מאחרים. בית המשפט הדגיש כי על הבורר להכריע בעניין במהירות ועודד את הצדדים למצוא פתרון ידידותי. הוועדה נדרשה לכסות את הוצאותיו המשפטיות של ספדיה.