רע"א 19489-08-16

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי תביעות בו זמנית בין אותו משיב לבין המבקשים. התביעה הראשונה, שהוגשה על ידי מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל ורשות ישראל, היא בגין דמי שימוש בגין השימוש של המבקשים במקרקעין בשדה דב. התביעה השנייה, שהוגשה על ידי המשיב, היא תביעת פינוי כנגד המבקשים, אשר השתמשו במקרקעין ללא הרשאה וללא תשלום האגרות הראויות. המבקשים ביקשו עיכוב הליכים בתביעת הפינוי עד למתן פסק דין בתביעת דמי השימוש. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכים, וקבע כי שאלת הקפאת ההליכים תיבחן רק לאחר מיצוי הראיות. לאחר שפסק דין בהסכמה הפך החלטה זו, חידשו המבקשים את בקשתם להקפאת הליכים, שנדחתה שוב על ידי בית המשפט המחוזי בנימוק ששתי התביעות מבקשות סעדים שונים. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה לחופשה כדי לערער על החלטה זו. השופט פתח וציין את ההיסטוריה הארוכה של ההליך המשפטי ואת הצורך לבחון את גישתו של בית משפט קמא. יודגש כי בית משפט קמא לא שקל כראוי את הבקשה לעיכוב הליכים ולא נתן החלטה מפורטת ומנומקת, חרף שניתנה לו ההזדמנות לעשות כן. השופט פירט את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעיכוב הליכים ואת הנסיבות בהן על בית המשפט לשקול את זהות התביעות, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון והחיסכון במשאבים. נמצא כי לכאורה היו שאלות דומות, אם לא זהות, בשתי התביעות. לפיכך, הגיעה השופטת למסקנה כי יש לבחון האם ראוי לעכב את הליכי הפינוי עד להכרעה בתיק דמי השימוש. באשר לטענת המשיב כי התנהלות המבקשים נעשתה בחוסר תום לב, קבעה השופטת כי אין בכך סיבה מספקת לחייב את המבקשים להגיש ראיות לקראת הקפאת ההליכים. עם זאת, נושא זה יכול להילקח בחשבון בעת הענקת עלויות. השופט קיבל את בקשת רשות הערעור ושמע את הבקשה, ובסופו של דבר החליט כי ההחלטה נשוא הערעור אינה תקפה. השופט פסק לטובת המבקשים, והורה על עיכוב הליכים בתביעת הפינוי עד למתן פסק הדין בתיק דמי השימוש, תוך עיכוב הגשת ראיות בתיק הפינוי. הוצאות הערעור היו אמורות להיות מוטלות על כל צד.