ת"א 19371/07

תקציר

פסק הדין דן לגופה של מחלוקת על חוזה שכירות מסחרי. התובעים, שהם מנהלי העיזבון של בעלת הבית המקורית, הגישו תביעת חזקה נגד השוכרת הנתבעת, בבקשה לפנותה. הנתבע היה דייר מוגן משנת 1986. התובעים טענו למספר עילות לפינוי, לרבות אי תשלום דמי שכירות, העברת חוזה השכירות לצד שלישי, נטישת השטחים המושכרים ושינויים בלתי מורשים בנכס. בית המשפט מצא כי הנתבע לא שילם דמי שכירות במשך שנים רבות, אלא ניסה לשלמם לחשבון מיוחד, שכן מנהל העיזבון סירב באופן שיטתי לקבלם. בית המשפט קבע כי ברגע שמשכיר מסרב לקבל דמי שכירות, השוכר אינו מחויב להציע תשלום שוב ושוב. מאחר שמנהל העיזבון לא הראה נכונות לקבל את דמי השכירות, הנתבעת לא הייתה חייבת לשלם לתובעים ואי עשיית כן לא היוותה עילה לפינוי. בית המשפט דחה גם את טענת התובעים כי הנתבעת העבירה את חוזה השכירות לחברה בבעלות בנה. התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך, והחשבונית והסימן המוזכרים בפסק הדין הצביעו על ההפך. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבעת נטשה את השטח המושכר בין השנים 2004-2007. הנתבעת לא התכוונה לחזור לנכס והשאירה אותו בהשגחת בנה, ששיפץ אותו וניהל אותו על שמה. בנוסף, קבע בית המשפט כי הנתבעת ביצעה שינויים מהותיים בנכס ללא הסכמת מנהל העיזבון, תוך הפרת הסכם השכירות. השינויים היו מבניים וחרגו מהמותר, ולכן היוו עילה נוספת לפינוי. לבסוף, בית המשפט בחן האם יש להעניק לנתבע סעד הוגן של פינוי. בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו שלא להעניק סעד כזה, שכן מדובר בנכס מסחרי, והנתבע נטש אותו ולא התכוון לחזור. יתר על כן, בנו של הנתבע הודה כי אינו זקוק לחנות ושיפץ אותה מתוך עקשנות, שכן מנהל העיזבון סירב לפצות את הנתבע על פינוי המקום. לפיכך, בית המשפט הורה לנתבעת לפנות את החנות בתוך 60 יום והחליט שלא לפסוק הוצאות, בהתחשב בגילה המתקדם של הנתבעת.