בר"ש 5979/18

תקציר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין השעייתו הזמנית של עורך דין מעיסוק במקצועו נדחתה. עורך הדין המדובר עמד בפני שורה של אישומים פליליים, בהם הטרדה, פגיעה בפרטיות וסחיטה, הקשורים למעשיו בעקבות סכסוך עם בנק לאומי על פירעון חובות. בעוד עורך הדין טען כי מעשיו היו חלק ממחאה חברתית-פוליטית, בית המשפט קבע כי מדובר בעבירה פלילית ובמעשה מחפיר לפי חוק לשכת עורכי הדין, המצדיק השעיה. ההשעיה הראשונית של 18 חודשים על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי תוקנה כך שתימשך עד למתן פסק דין בתיק הפלילי. בית הדין המשמעתי הארצי הסכים אך שגה בכך שלא עיגן את ההשעיה מבחינה משפטית. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל חלקית את ערעורו של עורך הדין, ובכך הפחית את תקופת ההשעיה אך אישר את רכיב הקלון. השופט קבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, המעוררת שאלות עקרוניות כלליות הנוגעות לחופש הביטוי ולנורמות של עורכי דין, שכן ההשעיה אינה בגין פעילות ציבורית אלא בגין עבירות פליליות. המונח "חרפה" נדון, הגיע למסקנה שהוא תלוי הקשר, ובמקרה זה, מעשיו של עורך הדין היוו בבירור התנהגות מבישה עבור משפטן. לפיכך, הבקשה נדחתה עם הוצאות שנפסקו לאוצר המדינה.