ע"א 446/64

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב סכסוך שכירות, בו ביקש המערער, יעקב טיסונה, לפנות את המשיב, אהרון ש. כהן, מחנות שהושכרה לכהן ושותפו לשעבר, לוי, לצורך ניהול מסעדה ובית קפה. חוזה השכירות כלל תנאי מיוחד לפיו אם אחד השוכרים יעזוב את השותפות, הדייר הנותר יצטרך לפנות את המקום. בעקבות עזיבתו של לוי את העסק, יזם טיסון תביעת פינוי נגד כהן. עם זאת, בתי המשפט פסקו לטובת כהן והעניקו לו סעד של צדק, שכן המשך נוכחותו במושכר לא פגע בטיסון ואין לנשל אותו מעסקיו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של טיסונה, וקבע כי התנאי בחוזה השכירות אינו מהווה עילה תקפה לפינוי, שכן לא מדובר בהפרה זדונית וכהן לא עשה דבר רע. כמו כן, בית המשפט פירש את התנאי כסעיף חילוט, הנתון לשיקול דעת שיפוטי לפי חוק הגנת הדייר, וסירב לפנות את כהן בהתאם לנסיבות המקרה. השופט הלוי, אף שהסכים עם התוצאה, פרש את התנאי באופן שונה. לדברי הלוי, מדובר בתנאי תקף לפינוי על פי החוק, אך עדיין סירב לפנות את כהן משיקולי צדק המפורטים בסעיף 37. לפיכך נדחה הערעור, וטיסונה חויב בהוצאות המשפט של כהן.