תמ"ש 31991-06-21

תקציר

פסק הדין דוחה את טענות התובעים, שבמרכזן שתי טענות עיקריות. ראשית, התובעות, שהן שלוש בנותיהם של בני זוג שנפטרו, טוענות כי לאמם המנוחה היו זכויות בעלות בחלקת מקרקעין מכוח חזקת שיתוף פעולה הנובעת מנישואיה לאביהם. השופטת דוחה טענה זו, וקובעת כי לאם היו הזדמנויות רבות במהלך חייה לעמוד על זכויותיה בנכס, מה גם שצוואתו של האב - שחילקה את הרכוש בין ילדיהם - הייתה ידועה לה ולא העניקה לה זכויות בעלות. הימנעותה של האם מלתבוע זכויות כלשהן במהלך 19 השנים שלאחר מות בעלה משמעה ויתור על זכויותיה, שכיום אינן יכולות להיתבע על ידי בנותיה. שנית, טוענים התובעים כי צוואת האב העניקה לאם זכויות בעלות במקרקעין המדוברים, טענה שגם אותה דוחה השופטת. פרשנותו של השופט ללשונה הברורה והחד-משמעית של הצוואה מאשרת כי לאם הוקנו רק זכויות חזקה ושימוש, ולא זכויות בעלות. בצוואה נאמר במפורש כי לבנות, לרבות התובעות, יש זכות להשתמש בדירת המגורים רק אם הן נפרדות מבעליהן, וגם אז מדובר בזכות שימוש ולא בבעלות. השופט מדגיש כי לשון הצוואה ברורה ויש לפרש אותה על סמך חוות דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מהצוואה עצמה, ללא צורך להתחשב בנסיבות חיצוניות. השופט מורה לתובעים לשלם הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך 10,000 שקל לשניים מהנתבעים - האחים שירשו את הקרקע המדוברת - וקובע כי לתובעים אין זכות בנכסים שתבעו. החלטה זו ניתנת לפרסום מבלי לזהות את הצדדים ומסמנת את סוף התיק.