בש"א 12150/02

תקציר

פסק הדין דן בסמכות השיפוט של בתי הדין האזרחיים והדתיים בישראל בענייני גירושין וחלוקת רכוש של זוגות שנישאו דתיים. הן לבתי הדין האזרחיים והן לבתי הדין הדתיים יש סמכות לקבוע האם יש להם סמכות לדון בעניינים הכרוכים בתביעת גירושין. מצופה מהם לכבד זה את סמכות השיפוט של זה ולא להתחרות על סמכות, אך לא תמיד מקפידים על כך. בית הדין הדתי, במקרה זה, בית הדין הרבני, אמור להיות מורכב משלושה שופטים, אך במקרה זה הסכימו הצדדים כי החלטה שהתקבלה על ידי הרכב לא שלם תהיה תקפה. פסק הדין מדגיש את הפרוצדורה לקביעת סמכות שיפוט במקרים בהם מעורבים הן בתי משפט אזרחיים והן בתי דין דתיים. הוא קובע כי על כל בית משפט להכריע בשאלת הסמכות שבפניו, וההחלטה על סמכות השיפוט צריכה להתקבל באופן אידיאלי לאחר דיון מקדמי. בית המשפט הפוסק תחילה בשאלת הסמכות רשאי לבחור להמתין להכרעתו של הערכאה האחרת באותו עניין, אך הדבר נתון לשיקול דעת. אם ערכאה אחת כבר החליטה על סמכותה, בית המשפט השני יימנע בדרך כלל מלדון בסוגיה, למעט במקרים חריגים שבהם יש סיבה מיוחדת לכך. בית המשפט השני רשאי לערער על החלטת הערכאה הראשונה רק אם קיים פגם בלתי חוקי או חמור בהחלטה, כגון חוסר צדק טבעי, או אם ניתנה החלטת בית המשפט הראשון "לחטוף" את התיק בחיפזון. במקרה הספציפי הנדון, החלטת בית הדין הרבני בעניין סמכות השיפוט נמצאה תקפה. טענת האישה כי הרכב בית הדין הרבני לא היה שלם וכי לא התקיים דיון מקדמי בהתקיים התנאים המחייבים לא התקבלה. גם החלטת בית הדין הרבני לא נחשבה מעורפלת או חסרת הנמקה. מאחר שבית המשפט האזרחי, במקרה זה, בית המשפט לענייני משפחה, לא מצא נסיבות חריגות או פגמים בהחלטת בית הדין הרבני, הוא כיבד את סמכותו של האחרון לדון בסוגיות הכרוכות בתביעת הגירושין. לפיכך, דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענת האישה בדבר זכויותיה ברכוש הרשום על שם בעלה וקיבל את סמכותו של בית הדין הרבני בעניין.