עת"מ 72555-12-18

תקציר

העותרת חייבת ארנונה ואגרות לרשות המקומית המשיבה, אשר ניסתה לגבות חובות אלה באמצעים מנהליים שונים במשך שנים רבות. העותר הגיש עתירה בטענה כי החובות חסויים על פי חוק וכי הרשות המקומית התמהמהה במאמצי הגבייה שלה. המשיב, מצדו, טען כי יש לדחות את עתירת העותר בשל השתהותו בערעור על החלטותיה. בית המשפט קבע כי שני הצדדים אכן השתהו: העותר בהגשת ערעורו והרשות המקומית בפעולות הגבייה שלה, שנפרסו על פני שנים רבות. השופט ציין כי חובת הפעולה של הרשות נגזרת מעקרון הסבירות במשפט המינהלי וכי יש לאזן בין פעולות הגבייה שלה לבין האינטרס הפרטי של העותר. השופט קבע כי העותר אמנם אינו בורח לחלוטין מאחריות, אך אין הוא צריך לשלם את הסכומים המצטברים של הפרשי ההצמדה והריבית שהצטברו לאורך זמן, נוכח מעמדו הוותיק של החוב ועיכוב הגבייה של הרשות עצמה. הרשות המקומית חויבה לשאת בהוצאותיה, ולעותר ניתנו 90 יום לשלם את סכום החוב העיקרי. אם לא יעשה כן, יצבור החוב ריבית נוספת והרשות תוכל לפתוח בהליכים למימוש השעבוד על רכושו.