בש"פ 2624/13

תקציר

בשנת 2012 הוגש כתב אישום נגד המשיב בבית המשפט המחוזי בחיפה, שהביא למעצרו. לאחר תשעה חודשים ביקש המשיב את שחרורו בטענה שמעצרו אינו חוקי, דבר שבית המשפט המחוזי דחה ופירש את חוק המעצרים בהתאם. המערער, לעומת זאת, טען כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי שגויה. המחלוקת הפרשנית נסובה סביב משמעותו של סעיף 61 לחוק המעצרים, הקובע כי נאשם שהוחזק במעצר עד תשעה חודשים ללא הכרעת דין ישוחרר. החלטת בית המשפט המחוזי הדגישה את משמעות הרגע שלאחר תשעה חודשים, ללא קשר לאירועים קודמים. מנגד, טען המערער כי עיתוי מתן פסק הדין בתוך תשעת החודשים הוא אכן תוצאתי. פסק דין קודם של הרכב מורחב ופסיקה מאוחרת יותר תומכים בעמדת המערער כי תקופת תשעת החודשים נקטעת עם מתן פסק הדין ומתאפסת עם ביטולו, החלה על מקרה זה בו בוטל פסק הדין. לפיכך, אין למנות את התקופה שבה פסק הדין היה תקף לתשעת החודשים. ההיגיון העומד מאחורי פרשנות זו הוא שפסק דין תקף מבטל את חזקת החפות, וביטולה אינו משנה את העובדה שהיה פסק דין. יתר על כן, כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק המעצרים תומכת בדעה זו. משכך, ערעורו של המערער הוא לגופו של עניין, והחלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת. מעצרו של המשיב נמשך עד תום ההליכים או עד תום תקופה של תשעה חודשים, לרבות התקופה בה הייתה ההרשעה בתוקף.