ת"א 4550-05-22

תקציר

הסכם השכירות בין התובעת לנתבעים נחתם בחודש פברואר 2021 לתקופה של 12 חודשים. שכר הדירה החודשי נקבע על 4,350 שקל. לתובע, שהיה בעל הבית, הייתה הזכות לבקר בדירה ולהציגה לרוכשים פוטנציאליים לאחר מתן התראה של 72 שעות לנתבעים. באוקטובר 2021 סיכמו התובע והנתבעים כי האחרונים יסייעו לראשון למכור את הדירה מעבר לדרישות ההסכם, ובתמורה יתן להם התובע 5,000 ₪ לאחר קבלת התשלום הראשון מהמכירה. הדירה נמכרה בנובמבר 2021 תמורת 2 מיליון שקל, שהיה שווי השוק שלה לפי מומחה בית המשפט. התובע טען כי הנתבעים הכשילו את המכירה וגרמו לו הפסדים כספיים, סחטו אותו ופעלו בחוסר תום לב, ולכן דרשו פיצוי של 100,000 ₪ פיצויים כספיים, 50,000 ₪ בגין הפרת חובה חקוקה ו-10,000 ₪ בגין עוגמת נפש. הנתבעים, שהיו דיירים, הכחישו את הטענות וטענו כי אפשרו לרוכשים פוטנציאליים לצפות בדירה. השופטת לא מצאה כל ראיה לכך שהנתבעים גרמו נזק כספי לתובע או פעלו באופן בלתי סביר, וכי הדירה נמכרה לפי שוויה האמיתי. עם זאת, השופט פסק לתובע פיצוי בסך 4,500 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב התנהלות מכבידה של הנתבעים וחוסר שיתוף פעולה, אך הורה לתובע לשלם לנתבעים הוצאות בסך 4,500 ₪ ודמי שכירות יחסיים, שכן מרבית התביעה נדחתה. התוצאה הסופית היא שאף אחד מהצדדים לא ישלם דבר לשני.