ע"א 4351/01

תקציר

פסק הדין עסק בשאלה האם חברה הנמצאת בפירוק צריכה לשלם מע"מ על עסקאות שבוצעו לאחר הגשת בקשת הפירוק. המפרק טען כי תשלומי המע"מ אסורים, אך רשויות מע"מ חלקו על כך וטענו כי מדובר בתשלומים לגיטימיים ויש לאשר אותם בדיעבד. בית המשפט קבע כי תשלומי המע"מ אינם מהווים נאמנות לרשויות המס, ואף אינם הוצאה בפירוק; במקום זאת, מדובר בעסקה בנכסי החברה, אשר בית המשפט יכול היה לתת לה תוקף רטרואקטיבי לפי סעיף 268 לפקודת החברות. לפיכך לא מצא בית המשפט בסיס להורות על החזרת כספי המע"מ למפרק, והגיע למסקנה כי מרגע שהוגשה בקשת פירוק, עדיין יש לאשר עסקאות הכרוכות בתשלומי מע"מ אם ביצוען עולה בקנה אחד עם מילוי חובות המס. הנשיא א' ברק הסכים כי יש לדחות את הערעור, תוך שהוא מדגיש את הימנעותו של המפרק מלהביא ראיות עובדתיות מספקות המוכיחות כי תשלומי המע"מ מקורם בנכסי החברה, דבר שהיה מרכיב מכריע לפי סעיף 268. גם השופט י' טירקל הסכים לדחות את הערעור, תוך שהוא מציין סתירות בטענות המפרק לגבי מקור תשלומי המע"מ. תוך העלאת סוגיות אפשריות בדבר מהות הנאמנות בכספי מע"מ, הדגיש בית המשפט כי מאחר שהמפרק לא ביסס את טענותיו באופן יסודי, אין צורך בניתוח משפטי מעמיק יותר של הליכי תשלום מע"מ במסגרת פירוק לפי סעיף 268 לצורך הכרעה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם 25,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.