ע"ב 2755/05

תקציר

התובע, עובד המכון, טען כי סבל מהתנכלויות מצד שניים מהממונים עליו, קבילו ואברהם, כתוצאה מעדותו בתלונה על הטרדה מינית שהגישה עמיתה, נ.צ., נגד שני הנתבעים. עוד טען התובע כי תלונותיו על ההטרדה למכון ולסוכנות לביטחון לאומי (NSA) לא טופלו כראוי. לטענת התובע, קבילו החלה להטריד אותו לאחר ש-NC הגישה את תלונתה בינואר 2002. להטרדה שותף גם אברהם, חבר של קבילוא, שגם נגדו הגישה NC תלונה. התובע טען כי ההתנכלות כלפיו התבטאה בשינוי יחס כלפיו, הערות פוגעניות והחדרת פחד לעובדים אחרים שלא להיות איתו בקשר, כך שבפועל הוא נודה חברתית במקום העבודה. בנוסף, היו מעשי התנכלות קונקרטיים, כגון דרישה ממנו לדווח על כל כניסה ויציאה, ביטול היתר העבודה הקבוע שלו בימי שישי, מחיקת שמו מרשימת אנשי הקשר של עובדי המחלקה והטרדות סרק של התובע על רקע לבושו בעבודה. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת וטענו כי בעקבות הגשת תלונתה של נ.צ. התפתחו יחסים מתוחים בין התובע לבין קבילו, אך לא מדובר בסדרת התנכלויות מצד קבילו או אברהם, וכתוצאה מכך לא היה שיתוף פעולה עם הטרדה זו. עוד טענו הנתבעים כי גרסאותיה של התובעת סותרות ולכן יש לדחותן. בית המשפט קבע כי אין באפשרותו לקבל את גרסת מי מהצדדים במלואה. בעוד שחלק מהאירועים עליהם הצביע התובע כ"הטרדה" היו התנהלות שגרתית, בחלק מהמקרים העדיפו את גרסת התובע. בית המשפט מצא כי אכן חל שינוי ביחס כלפי התובעת כתוצאה מפרשת NC, הן משום שהתובע היה "קרוב" ל-NC ולא הרחיק אותה לאחר שהגישה את תלונתה, והן משום שהיה מעורב בפרשה כעד. שינוי גישה זה היווה "הטרדה". עוד קבע בית המשפט כי תפקודו של התובע בפני תיק NC היה טוב, ולא הוכחה טענת הנתבעים לליקויים בתפקודו. בית המשפט קבע כי יש לראות את התובע כמי שסייע ל-NC, שהתלונן על הטרדה מינית, הן בעדותו בפני ה-NSA, שתמכה בגרסתה של NC, והן בכך ששמר עמה על קשר וביקר אותה בבית החולים. לפיכך, על המדינה המעבידת היה הנטל להוכיח כי לא נגרם נזק לתובע. באשר להתנהלותו של אברהם כלפי התובעת, חילק בית המשפט את הטענות לשני ראשים: ראשית, שינוי הגישה והגיבוי להתנכלותו של קבילו; ושנית, ההתנכלות הישירה של אברהם. בית המשפט קיבל את גרסת התובע לפיה חל שינוי ביחסו של אברהם כלפיו וכי אברהם גיבה את התנכלותו של קבילו, לרבות שלילת היתר מהתובע לעבוד בימי שישי, ואף הכין תזכיר בנושא זה, אשר נמסר לתובע בלבד. בית הדין קיבל גם את גרסת התובע לפיה אברהם ניהל עמו ויכוח סוער, שבעקבותיו הוכר התקף לב כפגיעה בעבודה. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין לראות באירוע זה "הטרדה". בית המשפט מצא כי הטיפול בתלונותיה של התובעת על הטרדה לקויה בשני היבטים: ראשית, הגישה העקרונית לעניין ה"התנכלות", שתרמה לטיפול פסול בתלונותיה של התובעת; ושנית, אופן הטיפול והבירור של תלונותיה של התובעת. בית הדין קבע כי גישת המדינה, לפיה על התובע להוכיח מעשי הטרדה לשמם העלולים לעלות כדי עבירת משמעת, לוקה בחסר. בית הדין הדגיש כי עניינים הנוגעים ליחסי עבודה או יחסי אנוש עלולים להוות "התנכלות". אין להתייחס לטענות התובע כאל "רשימת אירועים", אלא יש לשקול את הצטברות האירועים והשלכותיהם. בית המשפט מצא כי המכון לא התייחס כראוי לתלונת התובעת על הטרדה, שכן הבירור שנערך באוקטובר 2002 לא היה תקין, ולאחר פניות ה-NSA בחודשים פברואר ואפריל 2003, לא נערכה כל בדיקה או בירור של תלונת התובע. בית המשפט מצא גם ליקויים רבים בטיפול בתלונת התובע על ידי ה-NSA, ובכלל זה התעלמות מתלונותיו של התובע במשך תקופה ארוכה, אי בירור התלונה עצמה או לפחות ליווי ופיקוח על חקירת המכון, ואי בקרה כלשהי על האופן שבו המכון חקר את טענות התובע. מבחינת הסעדים, בית המשפט קבע כי התובעת אינה יכולה, על בסיס עובדתי זהה, לקבל פיצוי הן לפי החוק למניעת הטרדה מינית והן לפי חוק הגנה על עובדים. בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש מהמדינה. קבילו ואברהם חויבו אישית בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק, בסכומים של 40 אלף שקל ו-20 אלף שקל בהתאמה. המכון נצטווה לקיים שיחות עם התובע בנוגע לשינוי בעמדתו. פסק הדין הועבר גם לנציב שירות המדינה, לאור הליקויים שנמצאו בטיפול בתלונתה של התובעת.