עת"מ 48141-07-23

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב הפקעתן של שתי חלקות קרקע סמוכות, המיועדות לחלקה 9 ולחלקה 10, שהופקעו לצורכי ציבור על ידי המועצה המקומית לפני שלושה עשורים. העותרים טענו כי המועצה עיכבה באופן בלתי סביר את ביצוע ההפקעה, וביקשו מבית המשפט לבטל את צו ההפקעה ולהשיב את הקרקע לבעליה המקוריים. לאחר בחינת נסיבות המקרה, מצא בית המשפט כי בניגוד לטענות העותר, המועצה לא פעלה באופן מוחלט לקידום המטרה הציבורית של ההפקעה. המועצה השיגה היתרי בנייה וביצעה אותם באופן חלקי, תוך הקמת תשתיות ציבוריות על הקרקע, לרבות מרפאה, מרכז נוער ודרכי גישה הכרחיות. בית המשפט הכיר בכך שחל שיהוי מסוים במימוש מלוא מטרתה הציבורית של ההפקעה, אך ייחס זאת לאילוצים הכספיים והתפעוליים של המועצה, שהגבילו את יכולתה לפתח שטחים ציבוריים. חשוב לציין כי בית המשפט הדגיש כי יש לראות בקרקע המופקעת יחידה משולבת, ועיכובים בפיתוח חלק אחד של הקרקע אינם מעידים בהכרח על נטישת המטרה הציבורית, במיוחד כאשר חלקים אחרים מפותחים במקביל. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי האינטרס הציבורי בהפקעה נותר משמעותי, שכן הקרקע מצויה בשטח בנוי ללא מבני ציבור, וביטול ההפקעה יפגע ביכולת להקים מבני ציבור נוספים. באשר לזכויות העותרים ציין בית המשפט כי הם הפקיעו באופן חלקי בלבד את חלקה 10, ונהנו בעצמם מהתשתיות הציבוריות שנבנו על הקרקע. בנוסף, רישום זכויותיהם בטאבו נערך לאחר שהקרקע יועדה, לצורכי ציבור. בסופו של דבר פסק בית המשפט נגד העותרים והדגיש כי ביטול ההפקעה הוא אמצעי חריג, ומאזן הנזקים הכולל אינו מצדיק פעולה כה דרסטית במקרה זה. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לכסות את הוצאות המשיבים.