ב"ל 22449-11-20

תקציר

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם התובע זכאי לתשלום מענק חד פעמי מהנתבע, על בסיס דרגת נכות שאושרה בשנת 2016, או שמא יש לדחות את תביעתו בשל איחור בהגשה. על פי חוק הביטוח הלאומי, מבוטח שאושרה לו דרגת נכות בשיעור של 9-20% זכאי לתשלום מענק. עם זאת, כל תביעה לגמלה זו יש להגיש בתוך 12 חודשים מיום האישור כדי להיות זכאי למענק המלא. התובע הגיש בקשה למענק בשנת 2020, למעלה מ-12 חודשים לאחר אישור הנכות שלו, ולכן, על פי החוק, תביעתו אינה תקפה. טענת התובע מתייחסת לחישוב המענק על בסיס רכיבי שכר נוספים שלא נכללו בתלושי השכר שלו. על פי תקנות הביטוח הלאומי, בקשה כזו נחשבת ל"תביעה" וכפופה למגבלה של 12 חודשים. הנתבעת אמנם דחתה תחילה את בקשת התובע לתקן את בסיס השכר, אך בהמשך קיבלה אותה ושילמה לו הפרשי בונוסים על בסיס הבסיס המחושב החדש. הנתבעת אף פנתה למעסיקו של התובע על מנת לקבל את פרטי שכרו לצורך חישובים מדויקים. בית המשפט קבע כי בקשת התובע היא אכן "תביעה" כהגדרתה בתקנות ועל כן חלות עליה הוראות חוק הביטוח הלאומי לעניין הגשה במועד. מאחר והבקשה הוגשה מעבר לחלון הזמן של 12 חודשים, התובעת אינה זכאית להפרשי מענק. יתר על כן, בית המשפט לא מצא התנהגות בלתי הולמת או פסול בטיפול הנתבעת בעניינו של התובע, והעביר את האחריות להודיע לנתבעת על כל שינוי בשכר למבוטח. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, ובקשת התובעת להפרשי מענק נדחתה בשל עיכוב בבקשה מעבר לחלון הזמן המחייב מבחינה משפטית של 12 חודשים.