ע"פ 877/84

תקציר

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי לפי סעיפים 499(1) ו-402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בקשירת קשר לביצוע פשע ושוד. הסוגיה המרכזית בערעור הייתה האם מעשה חטיפת חפץ מידו של הקורבן מהווה שוד או גניבה. הראשון דורש מעשה אלימות, ואילו האחרון לא. בית המשפט העליון קבע כי היעדרו של עורך דינו של הנאשם במהלך מסדר הזיהוי המשטרתי עשוי להפחית ממשקלו הראייתי, ובמקרים מסוימים יש לצמצמו לאפס. עם זאת, במקרה דנן, המסדר לא היה אלא חיזוק לזיהויו המוקדם של עד ראייה את המערער, כך שערכו הראייתי לא נשלל. באשר לעבירת קשירת הקשר, קבע בית המשפט כי אין ראיות להסכמה בין המערער לבין אדם אחר לביצוע עבירה פלילית, ועל כן ההרשעה באישום זה אינה יכולה לעמוד. בשאלת השוד לעומת הגניבה, פירש בית המשפט את המונח "מעשה אלימות" בסעיף 402(א) לחוק העונשין כשימוש בכוח פיזי כלשהו, גם אם הוא מזערי. בית המשפט נימק זאת בכך שהחוק אינו מחייב עוד "אלימות של ממש" משום שחומרתה של עבירת השוד והעונש החמור הכרוך בה מרתיעים עבריינים ומביעים שאט נפש חברתית. לכן, חטיפה פתאומית של חפץ מידו של אדם, כאשר האדם מודע לחטיפה, מהווה שוד. לבסוף, מצא בית המשפט כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי הולם בהתחשב בחומרת העבירה. בהתאם לכך, הערעור התקבל חלקית, וההרשעה בקשירת קשר בוטלה.